פרטים

קטגוריה: מיכאל רייך - ספרי שירה וסיפורת

פורסם בשבת, 23 ינואר 2021 16:36

כניסות: 937

הוצאת "קורות ברעם" 2008

תַּעְתּוּעַ

וַאֲנִי
שֶׁכָּל יָמַי חִפַּשְּׂתִּי  
וְדָרַשְתִּי וּבִקַּשְׁתִּי
אֶת הַנִּצּוֹץ הַנֶּעֱלָם
הַיָּקָר לִי מִפָּז,
בְּעֵינָיו שֶׁל אָדָם
וְהוּא לִי רָז
עָלְתָה פֶּתַע מַחֲשָׁבָה בְּמוֹחִי
שֶׁאֵינֶנּוּ אֶלָּא
פְּרִי תַּעְתּוּעֵי רוּחִי.

לשירים נוספים מתוך הספר "אהבה זקופת קמה"

מילים מפכות ממבוע התבונה

מאמר מאת יהודית מליק שירן
מתוך כתב העת "על הדרך" – גיליון מס' 4 

ספרו של המשורר והסופר מיכאל רייך, "אַהֲבָה זְקוּפַת קָמָה" (הוצאת "קורות" 2008). הינו ספר ביכורים בן עשרה פרקים. תשעה מהם עוסקים בשירה ופרק אחד עוסק בפרוזה.
כינוסם של עשרת הפרקים  לאסופה אחת מביא בפני הקוראים היכרות מחייו של המשורר, התמודדותו עם אבדן ושכול משפחתיים, תמורות ושינויים בחברה הישראלית שנתנו אותותיהם בכתיבה אקטואלית, נוקבת ולעתים מצמררת.

יצאתי לטיול בין פרקי הספר והתוודעתי לפרקי ילדותו של המשורר. השפה המטאפורית שבתה אותי בקסמה. כסומאת הלכתי בין משעוליה מהחוץ אל הפנים. הובלתי למסע המאיר את החלום.
" הוֹסַפְתִּי לַחְלֹם: אַרְיֵה./ בַּלֵּילוֹת דָּהַרְתִּי עַל גַּבּוֹ בָּעֲרָבוֹת אַפְרִיקָה/ וּבַיָּמִים יָצָאתִי עִמּוֹ  לְצֵיד לְבָבוֹת. מֵעוֹלָם לֹא נִלְאֵיתִי לַחֲלוֹם "(עמ' 12). ובשיר אחר, " בְּדַרְכִּי הָיִיתִי עֲנָנִים לְבָנִים רוֹחֲפִים.../ מִשְׁכָּן הַחֲלוֹמוֹת הָרְטֻבִּים "(עמ'16). אמונה אינדיאנית אומרת שהחלום הוא "לחישתה של הרוח".
לחישה שבאה בלילה במצב של שינה. משקפת "מציאות" שאנו חווים בעת שאנו ישנים, החלום הוא כלי רב ערך, אם נדע להיעזר בו בתבונה. עולם החלומות מאפשר לנו להעמיק את המודעות שלנו לעצמנו ולקדם את התפתחותנו ויכולתנו להגשים בפועל את משאלות הלב שלנו. למעשה ניתן להפוך את חלומותינו ליועצי הסתרים שלנו, המלווים את חיינו על הרבדים העמוקים שבהם.

על משמעות החלום בספרות הפסיכולוגית נאמר: "שהחלום הוא תצרף של שפה. שפה של מאוויים, חוויות כמוסות, ציורי תמונות". שפת החלום, היא שפתם של נביאי השירה,הספרות והחכמה שציירו לקהל שומעיהם את עתידם הלא מזהיר במיוחד. בין דמדומים להזיות מקפצות תמונות מתוך התוהו של החלום. לא תמיד החלום סדור ומאורגן, לעתים רבות איננו זוכרים את החלום, כך קורה גם בשפת השירה, שהחלום הוא חלק בלתי נפרד ממנה. " צִדּוֹ הַאֲפֵל שֶׁל הַיָּרֵחַ / מִתּוֹךְ הָאוֹר בּוֹקֵעַ / חֹשֶׁךְ "(עמ'21). החושך הזה בא מנפש עייפה. מתבהר בה  ברחש מים. הרחש הזה משמיע קול ניגון של הטבע. " הַנַּחַל הַזַּךְ / הַמֵּגִיחַ מִמַּעֲמַקִּים/ מְפַכֶּה וְזוֹרֵם...תְּבֹרַךְ הִזְרִימָה הַהוֹפֶכֶת אֶת הַנַּחַל  /לִכְלִי נְגִינָה "(עמ'34).לעתים נראה כי שפת השירה היא בפשטותה תפילה שנוצרת ממצבים של אי שקט, רוח שורקת בלילות חשופים וקרים. רוח פועמת ומתרגשת בצלילי מילותיו של המשורר השר את שיריו.

שפת החלום, היא שפה שאין בה מעברי חציה ואין בה  תמרורי סימן קריאה, אך יש בה " עֲצֵי אֻכְמָנִית רוֹחֲשִׁים...פִּסּוֹת רוּחַ שׁוֹבְבָה...שִׂיחַ צַמָּרוֹת הוֹלְכוֹת רָכִיל "(עמ'152) " חֻרְשָׁה שֶׁנָּטְעוּ בּוֹ הוֹרָיו/ בְּלֵדָתוֹ / לְגוֹנֵן עָלָיו "(עמ'153). ויש בה שפת שירה מהדהדת מתוך האהבה:" רִפְרוּף עָלֶה/קֶרֶן סַהַר אֲשֶׁר אֵין בְּכֹחָהּ/ לְהָאִיר אֶת חֶלְקַת גַּעְגּוּעַי "(עמ'129). כאשר החלום נבואי באות הדאגות והחששות מתגנבות אל שפת התמונות בשקט,בשקט במצב של שינה:" מִתְיָרֵא אֲנִי/ מִשֶּׁטֶף הַדְּרָכִים / מוּל הַשִּׁמְשָׁה הַמְּרַצֶּדֶת "(עמ'127). שמשה מרצדת היא כמראה פנימית של הנפש. בכל עשרת הפרקים יש מסע אל מקום חבוי מאין רואה. האהבה עוטפת את הנפש בהארה. ככה הרגשתי כאשר קראתי את שלושת הסיפורים הקצרים של הפרק העשירי. ההזמנה לגעת בנפש הכותב באה דרך השמשה המרצדת בקרניים של פנים  לחוץ.

החוץ היה המעטפת של האור והפנים מפגיש את הקוראים עם טעם החיים ויעדם. האהבה בצורותיה השונות היא מרכז הספר הזה. "אפלולית של טרם שקיעה, יורדת על החוף השומם...."(עמ'209).זיכרונות צורבים מבן הדוד אריה שלא שב משדה הקרב תלו את השמש בחצי התורן הדמיוני. גם בסיפור על חגית הכבשה שידעה אהבה בנעוריה וגוועה עמם, גם סיפורה נגע ללבי בגעגוע של אהבה. הרגשתי מובלת במילים רכות,מעודנות,חושניות, אוהבות כמיהה  וציפייה אל הנגיעה באהבה, כפי שהסופר הזה מבטא אותה. יש אחדות נשמה אוהבת של אם לתינוקה מראשית הספר הנוגעת במראות חוץ הקשורות למעגלי חיים של רייך עד לכיבוש הפסגה במראות הפנים.

בספר מצאתי המנון לאהבה הזוגית. זו מתוארת כסם חיים חדש ומופלא המבטא רכות חושנית לאישה שאיתו ולילדיו. פזורים בספר שבילי אהבה לאדם, לנוף ולחי. אהבה מתקיימת כאשר אנו נוטים לקבלה ונותנים לסביבה את מה שאנו יכולים לחלוק עמה. מתוך דימויי השפה והעושר ההדור של המילים עולה צו פנימי לשמור על האהבה שתצמח זקופה כקמה בתוך המרחב האינסופי של היקום. במיתוס האלכימי הנישואים נחשבים לקדושים. הם הזיווג הנשי והגברי של הנשמה. כך אני מוצאת בספר הזה, המילים הן אפריון אהבה למושא אהבתו של המשורר. אהבת הארץ אל אהבת השמים נרקמת בתחושות, במראות ובנופים המתמתחים בשברירי אור למרחקים ובערגת הגעגוע מקרבים את כתמי האור והצבע אל החיים. ספר מומלץ לאוהבי שירה.

סיפור קצר מתוך הספר "אהבה זקופת קמה"

חַגִּית

חגית אהבה לצאת לַמִּרְעֶה.
די בציוץ אחד הרועים לעת שחר, וכבר המַשׁכּוכִית, מובילת העדר, ניצבת על רגליה, פעמון לצוארה, קשור בסרט אדום, נכונה ללטיפות ידיו.
כמה אהבה לחזור מדרך העפר המאובקת, עם רדת יום, בעוד נחשון, האַיל מגושם הקרניים, שולח לעברה מבט מלא כיסופים מבעד למרווח שבין קורות הגדר המאפירות. חגית אהבה את אהבת נחשון, והתרועעה עמו בתדירות שפסקו הרועים, כדי ליצור דור חדש של טְלָאים.
מעולם לא קנאה לו. גם בראותה אותו עושה "גדולות ונצורות" לחברותיה.
כשהיו הרועים מובילים את חגית לתאו, היה זה עבורה יום חג. נחשון היה מעניק לה תשומת לב מרובה, ומאריך שְׁהִיָיתָּהּ במחיצתו.
משהוכנסה לתא, היה קָרֵב אל המשכוכית, מחכך קרניו בזהירות בצוארה, כדי לעוררה.
לאחר מכן, היה מראֵה לה מה רב כוחו: היה מְזַנֵק אל הגדר ונוגחו בכוח אדיר, ומְאַיּים להפילו. אלמלא הרועים שהיו מתיזים עליו מים מצינור, לצננו, אכן היה עולה הדבר בקרניו. לאחר מכן, היה מוליך את אהובתו אל פינה מוצלת בתא, והשניים היו רובצים על הקש, לחוש את הביחד, תוך כדי ניהול דו – שיח של פעיות רמות.
לבסוף היו קמים, בעידוד אחד הרועים, כדי למלא את המשימה.
משסיימוה, היו עומדים, מביטים זה בזה בערגה, עד שחגית הייתה מצמידה ראשה אליו, מלקקת את פניו מתוך הכרת תודה עמוקה. או אז היה אחד הרועים מפריד את הנאהבים למגינת לבם, וחגית הייתה מובלת בחזרה אל חצר חברותיה, ומצפה כמותן, לשעת החליבה הבאה.

ביום שרבי אחד, הוכש נחשון ברגלו על ידי נחש צֶפַע, ותוך שעות ספורות נָפַח את נשמתו.
"הנחשים בקיץ מחפשים נתיב מילוט מן החום" – הסביר הוטרינר – וכך מזדמנים לסככות הצאן".
חגית תהתה רבות על היעדרותו של נחשון מחצרו.
ההלך לבו שֶׁבִי אחר צעירה ממני?  מניבה יותר ממני?  מובילת עדר מוצלחת ממני?
"היא עדין בגיל הפוריות" – קבע יובל, רכז ענף הצאן, וכבר חשב על פתרון, שיניח את דעתה ודעת חברותיה.         
כך הכירה חגית את זליג, איל הרבעה צעיר ובעל יוחסין, שהובא תחת נחשון המנוח, לדיר הצאן.
אבל היא סלדה מחיזוריו, מאהבתו המייסרת, המעיקה.  בבקר לא עבות אחד, כאשר הכניסוה הרועים אל מכלאתו של זליג, כדי "לסייע לטבע להגדיל את מספר ברואיו", כדברי יובל, קרע קול בכיה את מסך ענני הרקיע, עד שזליג האומלל נמוג בעשן צערה.
ביום ההוא חדלה חגית להניב, ואפילו לטיפות ילדי המשק על צמרה הרך, שהיו עד עתה לרצון לה, לא הועילו.
חגית מיעטה לאכול ולשתות, וסירבה בתוקף להוביל את העדר אל המרעה.
היא גוועה לאט, כמו נחל שמימיו המתמעטים, גוזרים עליו בקיץ, גְּזֵרַת נחל אכזב.
ביום מותה, השמש זרחה ממעל, כהרגלה, השמים זהרו בתכלת, ובעמק התנוצץ הטל. ואני, הילד, הנחתי זר פרחי חרצית על קברה, ומחיתי דמעה.  

• קודם
• הבא