סיפורים מתוך ספרים

בקורו של תולי בן השכן

מתוך "הרהורים עם עלות השחר"

"שאול, מה אתה כותב כל הזמן?" – שאלני תולי (נפתלי) בנם של שכנַי, שבא לבקר בביתנו.

"כרגיל" – הצהלתי פניי לעומתו – "שיר או סיפור. אינני עוסק בתרגום  ומאמרים אני כותב רק לעיתים רחוקות."  "מאמרים" – חיווה הנער דעתו – "הם בדרך כלל משעממים, לא?" "תלוי..." - חייכתי וקמתי ממקום מושבי. "בוא, ידידי הצעיר, נצא אל המרפסת. השקיעה יפה עכשיו."

יצאנו. השמש שקעה לאטה בגוון כתום עז אל האופק המתנמנם. את העננים ברום הִפְליאה החמה לצבוע בוורוד כמו לרכך בדרכה דבר מה נוקשה הקיים בתוכנו ובעולמנו, מראשית בריאתו.  אחר כך חלפה עברה לה בשמי הערב העולה, להקת עגורים יפי כנפיים. לעיתים עולה על דעתי שדמיוני עקוד איכשהו בקצה כנף עגור או חסידה, ומתנועתן שואב כוחות להמריא. נשאתי עיניי אל על. מראה הרקיע היה קסום. רחש הרוח הנושבת בינות לשיחים, עָרַב לאוזני. מאז ומתמיד אהבתי את אוושת הרוח בין העלים או בין ענפי עץ הקלמנטינה שבחצרי מפני שהזכירה לי בהֶמְיָתָה ובניחוחיה המתלווים, ימי נועם משכבר, שחלפו ולא ישובו עוד. חייכתי לעצמי חיוך סתום. מן הסתם הייתי מודע לעובדה הפשוטה כי רגעי קסם שכאלה, ממהרים לחלוף ולא תמיד אנו נותנים לבֵּנו לקיומם. 

לאחר שהות קצרה אמר תולי: "תגיד, כבר מזמן רציתי לשאול אותך את השאלה הזאת. למה כל הסיפורים שלך כאלה עצובים?"
נשאתי מבט מופתע אל הנער החביב שלידי ולא ידעתי מה אשיב לו. האומר לו בפשטות שאני כותב על החיים וכיוון שלעיתים קרובות עצובים הם, גם סיפוריי עצובים? איזה מסר יהיה זה לנער הפוסע פסיעותיו הראשונות בנתיב החיים? לא השבתי מידית על אף שהמתין לתשובתי. לבסוף אמרתי לו בקול נמוך:"נכון שלעיתים קרובות נושאי יצירותיי אינם משובבי לב... כלומר: אינם שמחים. בזה אתה צודק, תולי. אבל לתחושתי, גם בהם יש אור. גם מהם אפשר לשאוב נחמה, או ללמוד דבר מה. אינני יכול לתקן את העולם, יקירי. אבל אני מנסה בדרך הכתיבה שלי, לפתוח לבבות. לעורר מחשבה. אם הצלחתי  להאיר, כלומר: להביא חוויה כלשהי אל לבם של הקוראים שלי - זה שכרי. האם עלי להצטער על שסיפוריי עצובים? אולי להתנצל?"              תולי הניד ראשו בשלילה אבל המשיך בשלו :"מה שאתה כותב, הכל אמת?"
אוההה, הנה שאלה לעניין. וכה השבתי לבנם הטוב של שכנַי: "מרבית הסיפורים שלי מבוססים על עובדות מציאותיות. תמיד אודות תרחיש אנושי אמיתי במקום כלשהו, שאני מכיר או שאני מודע לקיומו. ראה, אני ככותב, מרשה לעצמי באמצעות הדמיון שלי לשנות נתיבים, מהלכי-עלילה, לבנות דמויות מיוחדות שניתן ללמוד מהם משהו, לקבל מהם תובנות. גם בשיריי, אם כי באופן אחר, אני שואף לכך. ועוד משהו... רב חפצי לכתוב דברים שמחים ואולי אכתוב עליהם עוד בעתיד. אולי."                     

תולי חייך בשביעות רצון ואמר: "אפשר עוד שאלה..." "בבקשה" – אמרתי בקול שלֵו.
"והסיפור שאתה עובד עליו עכשיו, הוא אמיתי?" "הוא מבוסס על מקרה אמיתי. דבר שהתרחש במציאות. סוף הסיפור לא היה טוב, לצערי." "חבל" – אמר הנער בעצב. אחר נשא אלי עיניים שואלות."אבל דבר אחד עדיין אינני מבין. מדוע עליך לברוא בעבור הסוף שהוא ממילא רע, גם אמצע והתחלה?" עוד שאלה טובה הוצגה בפניי ויהיה עלי להתמודד עמה.                         

"ראה" - השבתי לתולי – " התחלה, אמצע וסוף עומדים תמיד בבסיסה של כל יצירה מסופרת. אני עושה זאת רק מפני שאינני יכול להישאר שווה-נפש למה שקורה. התהליך המדויק שעובר במעמקי נפשי, עדיין אינו ברור גם לי... מכל מקום, איני יכול להישאר אדיש. אדישות היא רעה חולה בחברה האנושית. אולי מישהו שיקרא את הדברים, ילך בעקבותיי...אולי ינסה לתקן בדרכו שלו." "שאלה אחרונה. איך אדע מה בסיפור דמיון ומה מציאות?"
"אתה תחליט, נערי הטוב, כשתקראנו."
כעבור חמישה ימים השלמתי את הסיפור.