פרטים

קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים

פורסם ברביעי, 04 מאי 2022 07:54

כניסות: 480

קטע סיפור מתוך הספר "מידה כנגד מידה"

למחרת שבתי אל הריאיון עם עירית כשאני כאוב ביותר. חשתי כאב עז בברך רגלי הימנית ששני ברגים ולולאת נירוסטה היו קבועים בה לצמיתות. הברך הציקה לי נוראות. מאז אותה תאונה אומללה בה נפגעה ברכי מאד, הרביתי לסבול מכאבים ובעיקר בתקופות המעבר של השנה, כלומר: בסתיו ובאביב. לעיתים, גם בעיצומו של החורף. לאותה פציעה אומללה שארעה כעשר שנים קודם לכן הייתה עלי, כנראה השפעה פסיכולוגית משני היבטים. ראשית, ניטלה ממני בבת אחת תכונת היהירות בה לקיתי קודם הפציעה. ושנית, הפכתי לאדם זהיר מאד בכל שטחי החיים. לא רק מן הבחינה הפיסית, כגון זהירות מפני קבלת חבטה בשל תנועה לא זהירה, או זהירות מופרזת בעת נהיגה אלא גם מבחינה פסיכולוגית וביחסיי עם אנשים. לעיתים הפרזתי בכך וכשהייתי חשדן יתר על המידה, יש והייתי מגלה זאת על עצמי ועוצר מעט... במקרים שכאלה נהגתי לחייך לעצמי חיוך סתום והרשיתי לשחרר מעט את הרצועה המתוחה הפנימית שבי.

ביום פגישתנו בביתה, נוכחה עירית בייסוריי הגופניים. על כן הציעה לי לעסות את ברכי. חייכתי בקרבי שהרי עיסוי רלבנטי רק כשמדובר בשרירים ולא בעצמות כמו עצם הברך. הסכמתי בשמחה להצעתה. לפיכך עירית גחנה לעומתי ועיסתה באצבעותיה הרכות, החמות את ברכי. אינני בטוח כלל אם פעולה זו עזרה לי רפואית אך עלי להודות שמגע אצבעותיה נעם לי ובכך הפחיתה מעט את יסוריי. ביום ההוא שמחה עירית לראותני והפגינה זאת מול עיניי. דומה שחל גם בה שינוי. היא שנתה את תסרוקתה ולבשה בגדים הדורים למדיי, שלא כדרכה. זכורני שבלילה שלאחר פגישתנו האחרונה, הרביתי לחשוב עליה. למרות שחבקתיה אז בנסיבות ובאווירה כואבת, הייתה חווית החבוק ההוא משמעותית מבחינתי. בחור סנטימנטלי הייתי והחיבוק עם עירית העיר והניע בי דבר מה. לא הייתי עדיין מאוהב בה אבל ללא ספק נעור הגבר שבי. פתאום הייתי מוכן לזרום עמה, נכון לכל התפתחות שתיקָרֶה בדרכי.

אבל בשעת בין הערביים של אותו יום החלטתי דווקא להתמקד במשימה שלשמה יצרתי עמה קשר. בקשתיה: "האם תוכלי לספר לי על חייך לאחר נפלו של גונן בקרב ?" היא הביטה בי ועיניה היפות מלאו עצב. "חיי היו קשים ועצובים. הוריי כבר הלכו לעולמם והרגשתי בדידות גוברת והולכת לאחר מותו של בעלי. אין לי הרבה מה להוסיף מלבד העובדה שהקיבוץ לא היווה בשבילי גורם חברתי מוצק שאפשר להישען עליו או למלא בעזרתו את החלל הענק שהותיר בי גונן לאחר נפלו. לא חשתי אמפתיה מיוחדת מצד החברים. הצער הקבוצתי שנוצר עם מות בעלי, התנדף מהר כמו אדים מסיר מרק מהביל.... נותרנו הוריו של גונן ואנוכי עם צערנו האישי. בעניין זה עלי להבהיר שאין לי טענות לאיש. אני יודעת כי זו דרכם של בני האדם. כולם מרוכזים כמעט רק בעצמם ובתועלתם האישית." היא שתקה לרגע, הביטה בברכי המיוסרת והוסיפה: "אני חייבת להעיר כאן שההמצאה הקולקטיבית הזאת הקרויה קיבוץ, כלומר ישוב המתיימר להיות שוויוני ולהכיל בתוכו חברה צודקת, רחוקה מאד מלהיות מושלמת. בחברה הזאת טרם נמצא פתרון ממשי לצער האדם הבודד ולבדידותו. למקימי הקיבוץ היו כוונות טובות, ללא ספק וחברי המשק אינם נטולי ערכים. עם זאת, אני חושבת שצורת החיים בקיבוץ יומרנית למדי. חבר קיבוץ שנפגע חברתית מאותה בדידות ממארת, יאשר את מה שאמרתי ואף יחוש בלבו פנימה סוג של התפכחות מאשליה. זו דעתי." 

רשמתי במחברתי את תמצית דבריה של עירית ועתה התפניתי לשאול אותה: "מה רציתְּ לבשר לי שאינני יודע? את יודעת, בקשר לאבא שלי..." היא היססה לרגע, קרבה אלַי את הכיסא עליו ישבה ושתקה. נשאתי אליה מבטי, בחנתי קלסתרה ונעצתי מבטי בעיניה היפות, העצובות. לא יכולתי להתאפק ופתאום אספתי אלי את כף ידה. היא חייכה מופתעת, מיהרה להשמיט את כף ידה מידי וקמה ממקומה. עתה התהלכה בחדר הלוך ושוב ולבסוף שאלה בהיסוס מה: "בקשר אלי, לא שמעת משהו? שום רכילות?" 'לא בלי סיבה היא שואלת אותי שאלה שכזאת.' ברגע ההוא עלה על דעתי ששאלתה של עירית קשורה לאבי. "בהן צדק, לא שמעתי דבר. ובכל זאת, ברצוני לשאול האם בינֵך לבין אבי, התנהלה מערכת יחסים? אם לא היה מדובר באבי, לא הייתי מעיז לשאול אותך שאלה ישירה שכזאת." היא לא מיהרה לענות. על פניה זיהיתי הבעת אי-רצון. "בקשר לאביך" אמרה תוך התלבטות מה – "אוכל רק לומר לך שהיה איש יקר. וכן, היינו מיודדים. לא אומר עוד שום מילה נוספת בעניין זה." קולה נשמע נחוש והחלטי. למרות שלא הוסר מעטה המסתורין מיחסי השניים, הנחתי גם אני לנושא. לא נזקקתי להרבה מידע. כאב לי שאבי לא היה נאמן לאמי. הערכתי מאד את העובדה שאמא הקפידה לנצור לשונה, למרות כאבה, כדי שלא לפגוע בתדמיתו של אבא בעיני ילדיו וכדי לשַמֵר את כבוד המשפחה בחברה הקולקטיבית הסגורה. 
ואז, משהחלטתי להתמקד בראיון ולא בעניינים שוליים, בקשתי מעירית שתספר בכמה מילים על יחס החֶברָה במשק אליה לאחר שהתאלמנה. היא חשבה רגע קל והשיבה: " נדמה לי שכבר דברנו על כך. לא חשוב, אומר זאת שוב. תראה, אם הייתי צריכה לאפיין את תקופת חיי מיום נפילתו של גונן ועד היום, הייתי משתמשת במילה אחת: בדידות. יחס החברה אלי לא היה עוין אך גם לא תומך כפי שהייתי מצפה מחברה ערכית כחברה הקיבוצית. בקיצור, יחס די מתעלם. כשנזקקתי לחברים או לחברות כדי לקיים עמם שיחת רעים, אתה מבין: לפרֹק מועקות, לפתוח את הלב, לבכות קצת על כתף אוהדת ותומכת, הם והן פשוט לא היו שם בשבילי. פעמים אין ספור נזקקתי לאוזן קשבת ונותרתי לבד בין ארבעה קירות. זהו. אמרתי דיי. איני מעוניינת להישמע עלובה ופתטית." ולאחר הרהור הוסיפה: "רצוי שהריאיון לא ישמש כנגדי חרב פיפיות."  הנדתי בראשי בשלילה. "זה לא יקרה." רשמתי במחברתי רק כמה משפטי מפתח רלבנטיים, נשאתי ראשי אליה, התבוננתי בה ואמרתי : "אומר לך את האמת, עירית. אַת פלא נדיר." מייד שאלתי עצמי אם לא הגזמתי בדבריי. היא שיגרה לעברי את חיוכה העצוב, לחשה "תודה" ושתקה. חשתי פתאום כלפי עירית חיבה גדולה ותערובת רגשות שבמהותן אהבה ותשוקה גם יחד. העובדה שהייתה מבוגרת ממני בשנים רבות ואף מנוסה ממני בעניינים שבינו לבינה, לא הפריעה לי כלל. ידעתי למעלה מכל ספק שאני חושק באשה היפה והמסתורית היושבת מולי, הנראית צעירה מגילה והיודעת דבר או שניים על החיים, לרבות כיצד לשבות לב גבר. הבנתי שעירית הלכה קצת לאיבוד בחברה הקיבוצית המסוגרת ומעבירה ימיה שם בצער, בגעגועים לאיש שאבדה ובבדידות. נסיתי לנחש אם עירית קולטת בחיישניה מה עובר עלי.

• קודם
• הבא