פרטים

קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים

פורסם ברביעי, 04 מאי 2022 07:36

כניסות: 275

קטע סיפור מתוך הספר "מידה כנגד מידה"

"מוטק'ה, מעולם לא ספרת לי על נסיבות עריקתך מן הצבא האדום. אולי תוכל לספר לי עכשיו?" – שאלה שולמית. נראה שהפתיעה אותו בשאלתה. "אני מעדיף שלא..." – נרתע מרדכי אינסטינקטיבית. "מדוע?" – הקשתה. הוא ענה: "זה סיפור לא קל וגם לא נעים לי כל כך לעסוק בנושא הזה. אין גאווה בעריקה בעת מלחמה."
השניים עמדו במטבח ומרדכי סחט מיץ אשכוליות. "אני מבינה. ובכל זאת... ספר לי. בקיצור, אם תרצה". הוא היסס לרגע. "טוב, שולמית. אספר לך אם את מבקשת. אין בינינו סודות." הוא לגם מכוס מיץ האשכוליות שהכין בעבורו ובעבור רעייתו. אחר עצם עיניו לרגע קל ועדין חש שלא בנוח. איך תגיב שולמית עתה כשתשמע ממקור ראשון את סיפור עריקתו של בעלה מן הצבא. נושא שנמנע עד כה לדבר עליו. למרות שידעה באופן כללי מה קרה, שולמית מעולם לא שאלה אותו בנושא זה מפני שהבינה שמדובר אצלו בנקודה די רגישה. מדוע עכשיו? מסתבר שסקרנותה הנשית הכריעה את הכף. מרדכי שאף אל קרבו אויר ותהה במה יתחיל. היא הביטה בו, ממתינה למוצא פיו. "בואי, שולמית. נשב בסלון. מחכה לך סיפור ארוך."

"לאחר שאחותי רוזה וחברי יוריק, לא היו כבר בין החיים, נשאתי בקרבי משאלת מוות. כן, קנאתי בשניים שהלכו לעולמם ובמותם נחסך מהם סבל גדול. ואז סומנתי מסתובב בעיירה הרוסית מגניטוגורסק כדי לחפש חנות מזון זולה (אגב, מזוני היומי מן הרשויות לא היה יותר מארוחה דלה אחת.) מישהו הלשין עלי לשלטונות ברית המועצות, אותרתי עד מהרה ביער בשעת בין השמשות וגויסתי לצבא. ולעניין הגיוס אני חייב להעיר כי מצאתי בזה בכל זאת נקודה חיובית אחת: מרגע שלבשתי מדי חייל בצבא ברית המועצות, ניתנה לי אפשרות לאכול באופן מסודר מבלי לסבול עוד מרעב תמידי. וכשהרעב לא נגס בי עוד, שוב רציתי לחיות. עברתי טירונות בשטח האימון בלנינגרד (לימים, סנט פטרסבורג) ולאחר כמה חודשים של אימון נוקשה ומפרך, העבירו אותי עם כל חבריי כדי לקחת חלק במלחמת ההגנה העתידית על סטלינגרד (לימים: וולגוגרד). אני הוצבתי במחנה הצבאי שהוקם בחלק הצפוני התעשייתי של סטלינגרד. לאזור זה נודעה חשיבות כלכלית רבה כי מלבד המחנה הצבאי בו שכן פיקוד הדיוויזיה ה- 113, היו בו גם שלושה מפעלי תעשייה גדולים (האחד, בית חרושת למכונות שאיבה, השני, בית חרושת למחרטות  והשלישי, מפעל הטרקטורים). תנאי השירות שלנו לא היו קלים כלל וכלל גם לאחר סיום הטירונות: אימונים מפרכים מבקר עד ערב, לעיתים בתנאי מזג אוויר קשים, מפקד קשוח עד אכזרי שהיה מעניש אותנו על כל צעד ושעל. בפלוגה שלי שרתו כמה יהודים אבל הם לא היו חברותיים כלפיי ולא נוצר בינינו קשר של ממש. אבל היה לי חבר רוסי אחד בשם בוריס נובורסקי, עמו התיידדתי. יום אחד יצאנו שנינו לשמירה ביחד וקיימנו שיחת נפש. פתחנו את לבנו זה בפניו של זה ואז אמר לי בוריס בקול שקט: 'מורדי... כך הוא קרא לי, מורדי. רע לנו כאן. בוא נערוק לפני פרוץ הקרב המכריע שממילא ניהרג בו. אם נסתלק מכאן בזמן והמזל יאיר לנו פנים - נינצל.' 'יצאת מדעתך?' – השבתי לו בהפתעה גמורה - 'הם ישלחו כהרף עין כוחות לאתר אותנו וצבא עוקבים ומלשינים. אין לנו סיכוי. אם ניתפס, יוציאונו להורג בירייה וללא משפט.' 'תקשיב לי, ידידי, ותקשיב היטב. בין כה וכה נמות. בוא נהמר ונסתלק מכאן תוך שלושה ימים, לכל המאוחר. נעשה את זה באישון לילה. לא נוכל לחכות עוד כי המערכה הכבדה המצפה לנו, עלולה להיפתח בכל רגע. נכין מראש צידה לדרך ונברח. מרגע הבריחה, נלבש בגדים אזרחיים ונתחפש לפליטים פולניים. אגב, שמעתי את מפקד הגדוד שלנו מספר בשיחת המפקד עם כל מפקדי הפלוגות שהגרמנים מזרימים לאזור כוחות גדולים מאד של חיל-רגלים, שתי דיוויזיות תותחנים על ציודם המלא ומאות טנקים. הכוח הגרמני מגובה בעשרות אם לא מאות מטוסי מסרשמידט. אני יודע בביטחון גמור: מחכה לנו כאן קרב עקוב מדם.
הצבא הרוסי אינו מאומן די הצורך ולא יוכל לעמוד בפני הכוחות הגרמניים העדיפים. אני חוזה כאן טבח. בוא נקום ונעשה מעשה.'  'תן לי לחשוב יום-יומיים ואתן לך תשובה, בוריס' – השבתי לידידי.

למחרת, עם שחר, לאחר שלא עצמתי עין כל הלילה בשל מחשבותיי, היסוסיי ותכנוניי, עמדנו שנינו בצדו המרוחק של מגרש המסדרים כדי שאיש לא יאזין לשיחתנו והסתודדנו. זה היה זמן קצר לאחר מסדר הבקר ואמרתי לו בלחש בערך כך: 'נתחיל להתכונן. אני אגנוב את מפַּת האזור ממפקד הפלוגה (כן, אתגנב לחדרו בלילה כשהמחנה ישן), כמו כן אשיג מספיק מזון מן המטבח. נשק ותחמושת כדי להגן על עצמנו, כבר יש לנו. ניקח עמנו גם שמיכות, מעילי גשם, כובעי צמר, משקפי רוח, סכינים ומימיות. הכל יהיה מוכן בתרמילים. ואז, בחצות הלילה, כשנוצב לשמירה – נצא לדרך. במשך שעה שלמה נרוץ. אחר כך ננוח כמה דקות ושוב נרוץ. שנינו בעלי כושר גופני טוב ולא תהיה לנו בעיה. הרעיון הוא להגיע בשיא המהירות לצמת הדרכים ע"ש ויקטור איבנוב, להסתתר במשך היום באחת המערות שבסביבה או במעבה היער עם רדת ליל, נמשיך ונתקדם לנובי-רוגאצ'יק. אני מעריך שניאלץ ללכת כל הלילה. בשעות האור, נסתתר תמיד. נתקדם לכיוון הגבול עם פולין אך ורק באמצעות הליכה בחשכת הלילה, נחצה את הגבול בזהירות ונמצא באזור מקום מחסה ויהיה אלוהים בעזרנו.'
פניו של בוריס קרנו מאושר והוא לא הוציא הגה מפיו ורק הנהן בראשו בהתפעלות. התכנית שהגיתי, מצאה חן בעיניו. ובכן, התכנית שלי צלחה מעבר למשוער. עברנו אמנם תקופה ארוכה וקשה של צמא, רעב, פחד וסבל אבל שרדנו. מה אגיד לך, אני זוכר חוויות רבות מן התקופה ההיא. אציין רק שתיים. פעם, כדי להשיג מזון ומים, הצטרפנו לשיירת פליטים. תוך כדי הליכה, זממנו מזימות. אני זוכר איך עטו עלינו שני מטוסי מסרשמידט גרמניים והמטירו עלינו אש תופת ממרום. היו הרוגים בקרב אנשי השיירה אבל אנחנו שנותרנו שלמים, לא בחלנו במעשי ביזה. בחלוף המתקפה האווירית, הסתערנו על גופות ההרוגים והחרמנו את מימיותיהם ואת שקיות הצידה שהיו ברשותם. בסיטואציה שהיינו נתונים בה, חייבים היינו לנצל כל הזדמנות כדי לשרוד. כן, עוד סיפור שלעולם לא אשכח: כחודש לאחר העריקה, הגענו לאזור ליטא בה ראינו את המוות בעיניים ואלמלא התושייה של בוריס, היינו נלכדים ומוּצָאים להורג בירייה.
ומעשה שהיה, כך היה: עם שחר, לאחר שצעדנו כמעט כל הלילה הגענו לאזור כפרי-הררי עשיר במערות. איתרנו מערה מתאימה ושם ישנו במשך היום. עם עלות החשיכה כשאני כבר מתכונן ליציאה, אומר לי בוריס: "תשמע, מורדי. כל הגוף שלי כואב, כפות הרגלים שלי מלאות שלפוחיות ונפוחות. בוא נמתין כאן כל הלילה וננוח כדי להתחזק." שנינו היינו מותשים מן המאמץ הפיסי העצום שהשקענו בבריחה וקבלתי את עצתו. נרדמנו כל הלילה הבא והתעוררנו עם שחר למשמע קולות אנשים. האזנו להם. הם דברו רוסית. כיוון שהאזור שרץ אז פליטים ועריקים, רשויות הצבא שלחו לכאן כמה מחלקות חיילים מן "היחידות המיוחדות". מלווים בכלבים, סרקו שטח נרחב כדי לצוד עריקים מן הצבא. ואכן שמענו נביחות של כלבים. אני זוכר את מבטו של בוריס באומרו לי: "מורדי, זה הסוף שלנו." התחבקנו והשלמנו עם מותנו הקרוב. עוד רגע קט יעלו הכלבים על עקבותינו ואז נתגלה. כצפוי יכבלו אותנו באזיקים, נוּבָל בטנדר צבאי לאיזשהו קסרקטין רוסי גדול, אפור וקודר, ונוצא להורג ללא שהות. ברוב תושייתו, עשה בוריס מעשה שהציל את חיינו. הוא שלף חופן של פלפל שחור חריף מתוך קופסת פח עגולה שהייתה נתונה בתרמילו והשליכו אל קדמת המערה ואל פתחה. צמד הכלבים שחלפו לידנו, דלגו על המערה בה הסתתרנו וכך ניצלנו. אלוהים, חשבתי בלבי, איך בוריס חשב מראש גם על זה?

עם סיום המלחמה, נפרדו דרכינו. זכורני שבוריס, שידע אנגלית, נסע לאנגליה; מכל מקום, זו הייתה כוונתו. מאז לא הצלחתי מעולם, למרות שניסיתי פעמיים, ליצור עמו קשר. אשר לי, בפולין לא נשארתי זמן רב. יצרתי קשר עם מי שצריך ועליתי ארצה. אסיים את הסיפור הזה בציון העובדה שלעולם לא אוכל לבקר שוב בברית המועצות. אם יגלו את זהותי, יעלימו אותי הרשויות ובחשאי יעמידוני לדין באשמת בגידה במולדת בעת מלחמה. לכן לעולם לא אסע לשם. עלי להודות ולהתוודות  שלא נוח לי עם עניין העריקה אך זו הייתה דרכי לשרוד את המלחמה." שולמית האזינה ברוב קשב ואמרה שלוש מילים בלבד: "הייתָ בר מזל". מרדכי נשא עיניים תוהות ובחן את פניה של רעייתו. משהתרשם כי היא רואה בהתנהלותו בזמן המלחמה, כורח בל יגונה, נשם לרווחה.

• קודם
• הבא