פרטים

קטגוריה: מאמרים מאת מיכאל רייך

פורסם בראשון, 31 ינואר 2021 19:48

כניסות: 312

מאת שושנה ויג 
הוצאת "פיוטית" פברואר, 2016

אחות במשפחת השכול

כשאחזתי בידי את "העצובים" - ספרה החדש של המשוררת והסופרת שושנה ויג, הזדקרו מול עיני אותיות שמו והעלו בי מחשבות ממחשבות שונות. היה ברור לי שאין הוא אוצר בתוכו שמחה יתרה. ואם בעצב עסקינן, הלא העצב כחלק משגרת חיינו, פוקד אותנו באופנים שונים, בנסיבות רבות ומגוונות עד כדי כך שבכוחו לטשטש את משמעותו העמוקה עד לבלי הכר. שהרי עצבות היא תחושה מוכרת שכל אחד מאתנו חווה, דבר יום ביומו.
אך כשאנו נוטלים לידינו את הספר וקוראים בו, עולה על דעתנו מיד שמדובר בעצב מסוג אחר שרובנו לא הכיר ולא ירד לשורשיו. בהיות ארצנו, ארץ של מהגרים שחלקם לפחות חווה את תופת השואה, מחד גיסא, וארץ של מלחמות תכופות, מאידך גיסא - העצב, למרבה הצער, הוא בן בית אצל לא מעטים בקרבנו.

כך קורה למשל, שלפתע פתאום, כרעם ביום בהיר מתבשרים הורים על נפילת בנם בעת שירותו בצבא, בין בקרב, בין באימונים. ברגע אחד, חרב עליהם עולמם וחייהם כבר לעולם לא ידמו לאלה שלפני אסונם המר. החברה שלנו, למודת הסבל, יודעת איך להכיל את כאבם. איך לנחמם, איך להבין ללבם. במידה פחותה של אמפתיה, מתייחסים אנו למעמדם של ה"אחים השכולים", מעמד הקיים אף הוא בארצנו למודת הסבל. באותם אחים ואחיות מוכי צער הנשכחים בשל היות ההורים במרכז תשומת הלב הציבורית.

ספרה החדש של שושנה ויג ששָׁכְלה את אחיה האהוב בתאונת אימונים צבאית בתוככי סיני, פותח צוהר לחייה של אחות שַכּולה שחיה שנים רבות בצלו של האבדן הקשה והכאב הבלתי נסבל. מותו של הבן והאח האהוב בגיל תשע עשרה, דומה ששינה באופן דרמטי לא רק את חיי גבורת הספר אלא גם את חיי משפחתה כולה. מעתה העצב ילווה כל אחד ואחת מבני המשפחה במשך שנים רבות. הוא לא יפוג לעולם והגעגועים לנער האהוב שסיים את חייו בטרם עת, אפשר ועוד יגברו, בחלוף הזמן.
מבחינתה, תחוש מעין חטוטרת על גבה שלעולם לא יהא בכוחה להסירה ממנו. באשר לאבי המשפחה, יש לציין כי העצב היה מנת חלקו עוד קודם לכן, בהיותו ניצול שואה. אך האיש למוד הסבל דבק בדרכו, בחיים, מבלי לוותר. הוא היה חזק מלא כמיהה להקים במולדתו החדשה משפחה משלו ואכן הגשים את מאוויי לבו, נישא ולזוג נולדו שלושה ילדים. המשפחה התגוררה באשקלון. אך למרבה הצער, כוס היגונים שלו טרם מלאה בשכּלו את בנו בכורו החייל טוביה. אֵם המשפחה ניסתה להתגבר על השבר הנורא אך נכנעה כעבור כעשרים שנה למחלה קשה, שבנסיבות רגילות, יתכן והייתה מתמודדת עמה בהצלחה. זמן מה לאחר האסון הכבד, עקרה המשפחה לעיר "שְמֵחה" יותר ושוקקת חיים – נתניה, כדי לשקם עצמה ולחלצה ככל הניתן מצערה העמוק ועם זאת ברבדים העמוקים של הנפש, לא היה לה באמת מזור.

מבחינה כרונולוגית נכתב הספר ארבעים שנה לאחר אבדן אחיה של המספרת טוביה פיינגולד ז"ל. היא מתארת בפירוט רב את דרך התמודדותה עם העצב והשכול הן באמצעות בריחה לעולם הזיכרונות, הן על ידי טיפול פסיכולוגי קבוצתי והן באמצעות הכתיבה המשחררת. ולעיתים חוזרת המספרת לאחור ומספרת על אירועים מכוננים בחייה כגון חברותה הראשונה עם נער שֶשָכַל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, מוות שיטיל צל כבד על יחסיה עם אמה, אחר כך נישואיה למשה, בן לניצולי שואה, מותה של אמה וכדומה, אירועים  שהתרחשו בצל האבדן והכאב. יש כאן התייחסות מאד מעמיקה לעולמם של ההורים. "היינו (המספרת ובעלה משה) ילדים לניצולי שואה שאבדו את עולמם בימים השחורים וקיבלנו עלינו עול כבד מאוד מיד בלידתנו." (עמ' 44). כלומר כבר בילדותם טעמו הילדים טעמו המר של העצב, מבלי לדעת מה יֵלד יום, כיוון שהוריהם היו עצובים והעצב שדבק בם הפך שלא בטובתם לדרך חיים בעבורם.

לאור המקרה המר ההוא בסיני כותבת המספרת: "אב שכול סוחב גופה כל החיים. כולנו סוחבים את אחי על הגב שלנו. לא רואים עלינו. הוא חלק מאיתנו. הגופה הבלתי נראית."  (עמ' 68)

לאחר מות הבן בצבא, מתקשים ההורים של המספרת לתפקד כהורים. ביום שאחיה נהרג, גם אמה מתה, כותבת המספרת בעולם אפוף צער. נחמה פורתא בשל תחושת ה"יחד", מוצאת המספרת בפגישתה עם אחים שכולים נוספים, אחים לצרה, הנועדים יחדיו לטיפול פסיכולוגי קבוצתי מטעם משרד הביטחון, בו כל אח שכול מספר את סיפורו האישי בניסיון לפרוק מעליו את מטענו הרגשי הכבד. 

היצירה נכתבה בשפת יום- יום, הפרקים בספר קצרים מאד ודומה שבכך ביקשה הכותבת ליצור מצב בו העומס הרגשי המוטל על הקורא בכל פרק ופרק בספרה, יהיה במינון קטן ככל האפשר, כי מעצם טבעו, מדובר בספר טעון מאד. אין בספר עלילה מרכזית סדורה העומדת בפני עצמה לכל ארכו. עם זאת עלילתו היא בעצם סיפורי חיים קטנים מלווים התמודדות אין סופית בעצב מצדן של כל הדמויות בספר - כל אחד עם כאבו וצערו האישי כשבמרכז עולמה של המספרת, עומדת דמותו של האח היפה והאהוב שחייו נגדעו לפתע פתאום. העצב שנגרם לבני המשפחה בעקבות נפילת הבן האהוב, מחלחל כה עמוק בבית מלא הצער, עד שמקבל נוכחות בלתי נראית ומורגשת לאורך שנים רבות. כך הופכים הסיפורים הקטנים המשובצים בספר, למרקם חיים נוגע ללב, כי ברור לכול שחרף העצב העמוק, החיים נמשכים גם במשפחות השכול. הספר כתוב בכנות ובפתיחות יוצאת דופן ואיננו מנסה להסתיר דברים או לייפותם מעבר למה שהם באמת בעיניה של הכותבת.אין ספרה של ויג מתיימר להציע פתרון לבעיית האחים השכולים, אך חשיבותו בכך שהוא מעלה את כאבם וסבלם למודעות הקורא ובכך גם למודעות הציבור, בהדגישו בעצם כי כאבם אינו נופל מכאב הוריהם. עם זאת, מעצם היות ההורים השכולים אנשים מבוגרים יותר, המחיר בבריאות ובתוחלת החיים שלהם –גבוה עוד יותר. הספר מומלץ למי שמוכן להתמודד עם טקסט לא פשוט, שלמרות נוכחות העצב בו, דומה שגם הוא נכפף לעיתים לחוקי המשך החיים. טקסט טעון ומוגש כמסמך אנושי מרגש.

• קודם