פרטים

קטגוריה: מאמרים מאת מיכאל רייך

פורסם בראשון, 31 ינואר 2021 20:30

כניסות: 437

מאת  צדוק עלון
הוצאת "עמדה", 2015, עורכת: גל קוסטוריצה         

חיפוש אחר הבנת הסדר הנכון של ההוויה האנושית     
הרשימה פורסמה בדצמבר 2016, כתב העת "בגלל", גיליון 17

ניתן לומר כי ספרו החדש של צדוק עלון נוטה, ולא במקרה, להשאיר בצד אירועים "עתירי מעש" ועלילות ולא להציבם במוקדי סיפוריו. המחבר מתמקד בכתיבתו בהגות, בחיפוש אחר תובנות היונקות מן המעשים הקטנים לכאורה והדרך, בהתבוננות פנימית וחיצונית, מתוך רצון רווי סקרנות לעמוד על טיבה של ההוויה האנושית על רבדיה ועל חיפוש מתמיד אחר משמעויותיה, לרבות הדקויות, לעיתים הסמויות (כמו, בין השאר בסיפור "פטיש" שבו רואה הדובר דברים שהם מעבר למעשה עצמו של הבקעת אגוז קוקוס). לעיתים דומה שרק המחבר בחיישניו יכול היה לחוש באותם נימים דקים ומתהווים של קישורים אנושיים הקיימים  בין בני האדם שלא תמיד אנו משכילים להבחין בהם. כמתבונן רגיש ומתוך כבוד וחמלה רבה לכל אדם, במיוחד לשונֶה, לאחֵר בחברה האנושית, ניגש המחבר לכתיבת סיפורי ילדותו, בחרותו, בגרותו בירושלים, עיר הקרובה כל כך לנפשו.

בסיפוריו של צדוק עלון ניתן, כאמור, לחוש בגישתו המתבוננת באופן בלתי פוסק בדברים, קטנים כגדולים, באירועים אנושיים שמבחינתו הם בלתי נשכחים ואפילו מכוננים. בקיאותו בפילוסופיה, ניכרת מבעד לעדשת ההתבוננות.
אתה קורא את הספר בהנאה ויכול לחוש בגלוי ובסתר רחשי כבוד, הערכה ואהבה של המחבר לכל קרוביו, מן ההורים ועד משפחתו שלו שבנה. אך לא רק להם. לכל אדם באשר הוא. לא אחת בוחן המחבר את הדברים הנעשים בעולמו הקרוב, מתוך גישה פילוסופית, כדי לנסות להבין ולקבוע אם מוסריים הם, טובים ומועילים למעורבים לא רק "על פני השטח" אלא מן השורש. כך בוחן המחבר גם את עצמו וכנותו, ומעמיד עצמו במבחן לא פשוט. למשל בסיפור: "האילם ומפוחית הפה" המעניק לספר את שמו.

אני מוצא בספר חתירה להגיע למחוזות שהם מעבר למקום ולזמן, ולהבין, לעיתים דבר מתוך דבר ולעיתים דבר מתוך ניסיון אישי, משמעות החיים הנרקמים סביבם ובהם. הזמן חופה לעיתים על כאב המציאות ולעיתים מדרבן, בדרכו, לצעוד קדימה. בעובדות, בפנימיותה של המציאות, נוגה אור. "מציאות בני האנוש כשלעצמה, כתופעת חיים המכילה את תופעת החלופיות והמוות, לא היתה בנמצא, אלא אם יכולנו להתמודד עמה."  ("האילם ומפוחית הפה" עמ' 115) ר"ל : האופטימיזם הריאליסטי, יש לו מקום של כבוד בחיינו. אך מחייב הוא אותנו להעמיק ולהתבונן, מבלי להקל ראש במה שעלול להתקבל בעיננו כזוטות.

ביצירתו של עלון באה לידי ביטוי השאיפה המתמדת לגעת בנשגב שבאדם, ברצונו הטוב של האדם לעשות בעבור זולתו. כך למשל בסיפור "האידיאה" המתייחס לאחוות הנשים הנועדות יחד ושמוצאן שונה זו משל רעותה. ניתן לחוש גם בשאיפתו להבין ולבחון את הקשר שבין תופעות העולם וסדרו לבין ההרגלים האנושיים.
אני זיהיתי גם את אהבתו של המחבר לכל אותם מאפיינים ייחודיים הכלולים במה שאנו מכנים "אמנות" –ARTS  על כל גווניה ומגעה עם רוח האדם. אפילו בצלילים פשוטים של מפוחית פה מצא עלון עולם ומלואו שאין להתעלם ממנו.

"באחת חשתי כילד ממש וכמבוגר החש עצמו כילד, וראיתי את עצמי כמבוגר הרואה את הילד שבו וכילד הרואה את המבוגר, ותהיתי מה נשתנה בי מאז אותם ימים שבהם גמעתי משתי כפות ידַי מים צוננים, שהאמנתי שבאים היישר מגן עדן, ועד היום שמיטשטשת אצלי ההבחנה בין עונות השנה." ("הרופא ובית המרקחת" – עמ' 51)

כתיבתו של עלון רהוטה, שפתו עשירה ומשובחת ויונקת מתרבותו שספג כל ימיו, הן היהודית והן הכללית. אהבתי את חיבורו הנפשי לאביו סופר הסת"ם. נימים עדינים אלה פרושים לאורך היצירה כולה.
לא רק הוריו, שעליהם כותב עלון באהבה רבה, אלא אף מוריו, מעצבי דמותו כאדם וכיוצר, זכורים אצלו לטוב, ביצירתו.
אהבתי את כל סיפוריו של המחבר, ובמיוחד התחבב עלי סיפורו "צלילי השקט" שבו הביא לידי מימוש ספרותי את רעיונו בדבר האיחוד הקסום של ההנאה הנפשית עם ההנאה הפיסית, עד הופכם למקשה אחת, מה שפתח בפניו את שערה האחד של ההוויה.

תודה לד"ר צדוק עלון על ששיתף אותנו בחוויות ילדותו ונעוריו בירושלים, ועל שזיכה אותנו בחוויית קריאה רבת רגש ותובנות.

• קודם
• הבא