פרטים

קטגוריה: הרהורים עם עלות השחר

פורסם בשני, 18 אוקטובר 2021 09:13

כניסות: 263

משסיים בנימין להשקות את הוורדים בגינת הבית המשותף, קפל את צינור הגומי הישן,הניחו במקומו, שטף את ידיו וצעד לאטו במעלה מדרגות הבית אל דירתו.

"לא פשוט לעלות רגלית שלוש קומות כשאינך צעיר עוד" – הרהר. נושם ונושף אך בצעדים זהירים, נכנס הביתה. ניכר עליו שהשתדל שלא להקים שאון. פנה לחדר השינה ועצר ליד השידה הישנה שבסלון הבית. עד מהרה גילה גיליון נייר מונח עליה. הוא נמלא סקרנות. אתמול בערב לא היה מונח דבר על השידה. כשקרֵב את הגיליון אל פניו, זיהה מיד את כתב היד של אשתו. וכה נכתב בו:

"לא אחת אני מהרהרת בקשר האינטימי, שבין טיפות הגשם לרגבי האדמה. טיפות טיפות של מים יורדים משמי המרום ומרווים באהבתם את הרגבים הצמאים. כל הקיץ ייחלו לה הרגבים עד שהואילה בטובה לבוא. ולא סתם לבוא. מלווה ברעמים וברקים והתרגשות גדולה של כל היקום. העצים, כדרכם, עומדים מן הצד ומחייכים את חיוכם הלח ורק מאזינים בשקט להמיית הרוח. טיפות הגשם המלחלחות את פני, מספרות את געגועי לבית אבי. על ימים רחוקים שהיו ולא ישובו עוד."            

בנימין התחייך אל נפשו פנימה. התיאור הרגיש והלירי נגע אל לבו. הוא מיהר אל חדר השינה ונשא עיניו אל אשתו בנימינה ששכבה במיטתם על צידה בתנוחה עוברית. "אני בדיכאון" – אמרה האישה בקול שקט. "חשבתי שישנְתְּ."- השיב."לא ישנתי. אני בדיכאון. בטח לא אכפת לך." "ברוך השם" – השיב לה בחיוך זעיר. "מה ברוך השם? הלא אמרתי שאני בדיכאון..." פניו הרצינו. "תגידי, את כתבת את הקטע הזה? בעצמך?" נופף בידיו את הגיליון. היא הנהנה. "יפה יפה.." - החמיא לה. "כן, כתבתי את זה במסגרת תרגיל שהוטל על תלמידי הסדנא לכתיבה יוצרת. נתבקשנו על ידי המנחה לתאר דו שיח או יחסי גומלין בין מספר מרכיבי טבע העומדים על פי עונות השנה, כמעט בהופעה יום יומית לנגד עיננו. כלומר, שהם כמעט חלק מהווייתנו. ישבתי לכתוב וזה מה שיצא לי. על פי החיוך שלך, הקטע הזה דווקא מצא חן בעיניך, נכון?"
"מאד" – השיב בנימין - "ומה שמשמח אותי במיוחד זו העובדה שאת מתקדמת יפה בסדנא." "תודה". בנימין הרהר רגע קל ושאל: "תגידי, אני הולך להגיד לך עכשיו משפט די ארוך. יש מצב שתאזיני לי בסבלנות, מבלי לקטוע אותי באמצע?" "טוב, דבֵּר, אני שומעת. אבל בקצרה." 
"יקירתי, אמרתי שאני הולך לומר משפט די ארוך..." 
"הבנתי , הבנתי. לא צריך לומר את זה אלף פעם כמו נודניק. לפחות שא נאומך הארוך באופן תמציתי. כמו שאני אוהבת." "בדיכאון, אמרתְ קודם"? 
"כן." 
"תראי, בצלו של כל דבר רע בעולם הזה, מסתתר דבר טוב. ולהפך. אין רע מוחלט או טוב מוחלט. ככה מתנהלים העניינים בפלנטה הגחמנית שלנו. אני משוכנע שהדיכאון שלך מבשר טוב ולראייה..." 
"הבנתי, הבנתי." – קטעה כמצופה את נאומו והוסיפה באירוניה: 
"עוד רבע דקה אשתחרר כבכבלי קסם מהדיכאון שלי ועולמי יהיה סבבה..." שתיקה ארוכה נפלה בחללו של עולמם. שני בני הזוג שקעו במחשבות. לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, פלטה בנימינה: 
"מה, לדעתך אלוהים חושב עלינו, בני האדם שברא?" 
"למה?"  תמיה היה על שאלתה של בנימינה.
"מה למה?"
"למה את שואלת ? זה עניינו של אלוהים... אבל אם את כבר שואלת...אמממ... לנוכח המצב, נראה לי שהוא אומר לעצמו כך:
"כל כך הרבה דברים טובים בראתי למען האנושות. זאת אומרת, למען המצבור הענק הזה של בני האדם. באמת דברים יפהפיים, אבל בני האדם אף פעם אינם מרוצים. תמיד כפויי טובה. לא רק שאינם יודעים להגיד יפה תודה, נתקבל אצלי מידע שלאחרונה, בחוצפתם כי רבה, החלו לפקפק בעצם קיומי... מתמלא אנוכי חרון-אף קשה ברמת הר געש ואוזניי פולטות עשן רק מן המחשבה הזאת... ומי אומר את זה? הנמושות הללו, הקטנים, החד-פעמיים שכל נחש אידיוט יכול לשכנע אותם לעשות שטויות. בקיצור, אלה שעולמם צר כעולם נמלה, כדברי המשוררת. לפעמים, בתחושה רגעית של דז'ה-וו ישן, מתחשק לי להביא עליהם איזה מבול תת-בינוני רק כדי שיחזרו לגודלם הטבעי ויתאפסו על עצמם. בינתיים, אומנם אינני עושה זאת. ככלות הכל, אל רחום וחנון אני... עם זאת, לעולם אין לדעת. גם לסבלנותי הקוסמית יש גבולות." משסיים בנימין את דבריו, הישירה בנימינה מבטה אל פניו. על פניו היתה נסוכה שלוה בל תתואר. "מחיאות כפיים, בנימין. היית גדול." האיש קד קידה לעומתה, גחן אל ראשה של בנימינה, אחז בכפות ידיו משני צדי הראש ונשק לה על מצחה. 
"הדיכאון חלף עבר לו והניצנים נראו בארץ "- אמרה מאושרת. 
"יופי, בנימינה. ידעתי שזה יקרה. תמיד בתום החורף, מגיע האביב."

• הבא