פרטים

קטגוריה: הרהורים עם עלות השחר

פורסם בחמישי, 26 אוגוסט 2021 09:25

כניסות: 282

ביום קיץ שרבי אחד, חלף החבר יוקלזון כשהוא ישוב על גבי עגלת החציר העמוסה שלו, בדרך הכורכר המובילה אל הרפתות.

בעברו שם, עלה עם גלגלי עגלתו הכבדה על צינור המים הראשי. הוא הכיר היטב את שבילי הקיבוץ וידע במדויק את מיקומו של צינור המים הראשי, אלא שלעת ערב האתמול, באה רוח אימתנית ופקדה את הקיבוץ ונשאה עמה אבק סמיך אשר כיסה את הצינור צמוד הקרקע והסווהו היטב מעיניו של יוקלזון. כך קרה שעם עגלתו העמוסה, עלה האיש בשוגג על הצינור. ברגע ההוא נטתה העגלה אל צדה עד שכמעט ונהפכה על פיה אך התייצבה לבסוף. לרוע המזל ניפצו גלגלי העגלה את נקודת הלחמת הצינור הראשי שנעשתה לפני חמש עשרה שנה. צינור המים שנפרץ, גרם להצפה מיידית של חצר המשק המעולף מן השרב. נפתלי השרברב ששהה באותו זמן בחיפה, הוזעק מיידית לקיבוצו ועד מהרה השתלט על התקלה ותיקנה שוב, בדיוק כמו לפני חמש עשרה שנה, במיומנות ובזריזות. אלא שפֶּרֶק הזמן של שעה ועשרים וחמש הדקות עד הגעתו של המושיע, עשה את שלו. המים שצפו ופיזזו אל מחוץ לצינור וזרמו לאן שזרמו בשמחה ובגאון. האזור הנמוך של הקיבוץ, דהיינו בין המכבסה למחסן הפרודוקטים, הפך לשלולית מים ענקית, ממנו נהנו מידית בעיקר שיחי ההיביסקוס שצמחו על גדותיה סמוך למדרכת הכורכר.

*

”איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
למרגלות ההר נולד
ליד הנחל.
בחורף שר בין ערבות בוכיות.
בקיץ בין אורות בצעי המים
לחמו שילח על פני הנחל לדגה.
מקני הסוף כרת לו עפיפון
וכשהיה לאיש
מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה,
מאבן המבצר האפורה בנה לו בית,
על מי הנחל טחנה הקים,
זרע שדות."

עמוס אהב מאד את שירו של המשורר נתן יונתן ולעיתים היה מזמרו בקול. לראשונה התוודע לשיר "האיש ההוא" לאחר רצח רבין ובאותם ימי מאפליה לא הבין את הקשר בין דמותו של  המנהיג לבין דמות הדובר בשיר. לאחר אותו רצח מתועב, בכה עמוס במשך שעות ואמו התקשתה לנחמו עד ששרה בשבילו שיר זה כמו היה שיר ערש, ונרגע. אחר כך הסבירה לו את המילים הגבוהות, לא החסירה מילה. עמוס החל לדמיין מעשי האיש המיוחד מן השיר עד מותו. במיוחד הרשים אותו הפזמון החוזר המציין במפורש שאין היום עוד אנשים רבים כמותו.

אין איש במשק ששמח על הווצרות "אגם המים הזך" שצץ פתאום במרכז המשק בשל אותה תקלה, זולת עמוס בן השלושים. בדרך כלל טרם שובו מן העבודה בת ארבע השעות בשדות המספוא, היה זוכה לטפיחת שכם או לליטוף ראשו מכף ידו של דודיק רכז הענף. אחר כך היה עמוס מושיט ידו לעברו של הרכז, זוכה בלחיצת יד חמה ובברכתו וכיוון שסיים את עמל יומו, היה שב אל בית הוריו. והנה, מזה כמה ימים, צץ לפתע שינוי מעניין ועתיר יופי בשגרת חייו: סמוך למכבסת הקיבוץ נוצר אגם מים גדול ונאה למראה. אין ספק, חשב בלבו, פלא זה שקם והתהווה, נועד כדי לשמחו. באותו יום, לאחר סיום עבודתו ולאחר שכילה לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל, מהר עמוס אל המכבסה שלא על מנת לשלוח בגדיו לכביסה אלא כדי להתבונן מבעד למשקפיו עבי הזגוגיות במים השלווים שהגיעו מהיכן שהגיעו ועתה עצם נוכחותם מהווה בעבורו מקור לשמחה גדולה. באותו יום, כשניצב לבדו על גדת האגם, עלה חיוך רחב על פניו והוא התפרקד להנאתו על שפת השלולית הענקית שדמתה בעיניו לאגם, תחת אחד משיחי ההיביסקוס והָזָה. וכמי שחשב כי הכיר את האיש ההוא מתוך שירו של נתן יונתן, החל יוצר בדמיונו דברים רבים בהקשר לכך: דמות איש יפה עיניים, טהור מבט ורב מרץ שפועל ללא לאות כדי לשפר את העולם, דגי-נחל וחיות קטנות אחרות שלוות ומאושרות השוחות בהנאה על המים וכן העלה בדמיונו חפצים כעפיפון מתעופף, חליל מנגן ומעדר מכה בקרקע. אחד אחד הופיעו בדמיונותיו ומלאוהו שמחה, שם למרגלות האגם שלו. מדי פעם היה נעור לקול ציוץ צפרים צמאות שפזזו בשמחה לעת שרב היום, ושטפו גופן או שהסתפקו בלגימה במקוריהן.

יום יום, בסיום עבודתו בשדה, היה עמוס פוקד את השלולית, יושב למרגלותיה ומתבונן בה. ימי הקיץ חלפו מהר כמו נשרפו בלהט השמש. אט אט החלו מי השלולית לאזול. בחלקם המזערי, חלחלו המים באדמת הקרקע הכבדה, אך רובם התאדה בשל החום ששרר. עמוס היה מתבונן בלב כבד איך הולך האגם היפה שלו ונעלם והגה רעיון: להתגנב בלילה ובעזרת צינור גומי שיחבר לאחד הברזים הסמוכים למכבסה, יוסיף מים חדשים לאגם ובלבד שלא יתכלה. כשנולד בו רעיון עוועים זה, העלה עמוס על פניו את חיוכו העצוב מפני שידע כי לא יעז לממש את חפצו. ובכל זאת שמח האיש על עצם הרעיון שנולד בקרבו. ועוד דבר מה שימח אותו ביותר: ערב אחד שמע לראשונה קרקור צפרדע עולה מסבך האגם שלו ומעיר את שלוות המקום. אושר גדול מלא לבו לשמע הצליל המוכר. זהו מקום של חיים בהתרחשותם, אמר בלבו. בעוד חודש – הרהר בלבו – לא יהיה זכר לאגם ולכל הדברים היפים שיצר. כמו האיש שנפל על משמרתו בשירו של יונתן, גם האגם שלו יֵרֵד לטמיון ויותיר אחריו רק זכרון חמוץ- מתוק שלא ישכחנו, והוא לבדו ימשיך את חייו ממש כמו מראה הערבות הבוכיות אשר התמיד לראות בעיני רוחו.  

• קודם
• הבא