פרטים

קטגוריה: הרהורים עם עלות השחר

פורסם ברביעי, 28 יולי 2021 09:57

כניסות: 271

ציון ומחמט היו חברים עד גבול ידוע. הייתה זו בפירוש חברות שלא מן המניין. היה בה ריחוק וקרבה בעת ובעונה אחת.

ריחוק נפשי ואפילו טינה מחד גיסא, וקרבה פיזית מאידך גיסא משום ששניהם נזקקו למזונם ולמימיהם באותה חלקת אדמה, מוקפת ארץ צייה. הם היו שומרים זה צעדיו של זה בחשש מתמשך, ציון בישיבתו התמידית על צמרתו של האקליפטוס מפחד שמחמט יעקוב אחריו, יטפס בשקט וישים קץ לחייו, ומחמט שהיה עובר ממקום למקום על הקרקע בזחילה כדי לחפש את מאורותיו, מחשש שציון יעוט עליו פתאום מן הגבהים ובמקורו האכזר ובטפריו, ישסענו כשסע הגדי. האווירה שבין השניים הייתה, על כן מתוחה כל הימים.

ציון היה עַיִט ניצי ומחמט - שפיפון נגבי. יקשה ללא ספק לאיש מן הצד לדעת מה ביניהם. לכאורה, חיים בשלום זה לצד זה, זה בקרבתו של זה. כל אחד אוכל מנתו ושותה מימיו כפי צרכיו באזור ידוע ואולי מוסכם. ואף על פי כן שררה בין השניים איבה גדולה. דומה שרק הם, השניים, ידעו על קיומה.ביום קיץ שרבי אחד, מצא ציון מקום תצפית מצוין לשמור צעדיו של מחמט. הוא לטש עינו אל שכנו שנח על גחונו בשלוה. השגיח היטב על כל תנועה מתנועות שוכן העפר והמתין לשעת כושר.

אבל לאמיתו של דבר, מחמט הנינוח רק העמיד פני ישן. מדי פעם היה פוקח עינו למחצה ונכון לכל תרחיש. לשונו הארסית הייתה נשלפת קצרות מפיו מדי פעם, לקדם פני כל רעה, יתכן על מנת להרתיע. השניים ידעו כי בבסיסו של עיתוי מוצלח, יקום או ייפול דבר. עוד יום חלף ודבר לא אירע.

מזה שָנים רבות חוסים ציון ומחמט לצל עץ האקליפטוס בדו קיום של "שלום לכאורה" ובלבם איבה כבושה, תשוקת נקם שיסודה עלום לחלוטין וחשדות הדדיים בלתי פוסקים. בטנם של השניים מלאה כבר "צפרדעים" של סלידה הדדית. השניים ידעו בתוככי לבם כי הקרב לחיים או למוות הוא רק עניין של זמן. בתחושה זו חיו זה לצד זה. בתחושה זו נשמרו על נפשם זה מפניו של זה.

אלא שכאשר התקצרו הימים לקראת החורף, דומה שרוחם של השניים קצרה עמם. אומנם שום מאזן סביבתי לא הופר. ואף על פי כן התייצב שועל החולות, אי-שם בין שיחי רותם המדבר והטיון הדביק, לא הרחק מן השניים וצפה בהם. הוא היה היחיד מבין בעלי החיים בסביבה, שחש בבשרו ובחיישניו הרגישים, מה באמת עומד להתחולל, מה השניים זוממים לעשות ותהה מתי תבוא ההכשה הגדולה או לחילופין: הקריעה הגדולה.

ציון הסס ולא שש אלי קרב. במקורו חש רטט קל והוא ניסה בכל כוחו לעמוד על טיבו. רטט זה לא נעלם מעינו הפקוחה של מחמט שגופו וזנבו היו מוכמנים, כהרגלו תחת ערמת קש בהירה כצבע גופו. הוא פירש רטט זה אצל שכנו כעצבנות וכחולשה. זה היה הרגע בו החליט כי הגיעה השעה להתגרות מעט ביריבו הוותיק. מחמט הניע גופו קלות. ציון ניתר מענפו הקודם לעמדה חדשה ושיפר את עמדת התצפית שלו על מחמט, יריבו הוותיק. מחמט הזדחל בזהירות ובאיטיות אל מאחורי שיח רותם המדבר ולחש מתגרה: "הנני כאן, חבר". ציון לא השיבו.
נחוש לעשות את המעשה עליו חלם ימים ולילות רבים כל כך, עט ציון באומץ לקראת מחמט, מקורו המושחז לפנים, כנפיו הפרושות לצדדים, מנווטות אותו בדייקנות אל קורבנו, טרפיו האימתנים מכים במחמט המופתע ודורסות את גופו המתפתל, המנסה, לשווא, להימלט. אזי החל מקורו האיתן של ציון לרוצץ את ראש חברו במכות אכזריות, קטלניות.
"חיסלת אותי, חבר" - סינן הנחש הקרוע לגזרים - "וזו תשורתי לךָ, המנצח!"
ובאומרו, נכש בצואר חברו את טיפת ארסו האחרונה, עד נפול שניהם ארצה, ללא רוח חיים.

בפאתי שדה הבור, צפה בהם שועל החולות ובטרם שב למערה שעל רכס ההר, אמר לעצמו בסיפוק : "זה היה קרב יפה. עתה אפקוד את הכרם של המושב ואטיב את לבי לשובע בעוללות שנותרו שם לפליטה."

• קודם
• הבא