פרטים

קטגוריה: הרהורים עם עלות השחר

פורסם ברביעי, 28 יולי 2021 08:10

כניסות: 351

הימים היו ימי ליקוי-מאורות מנהיגותי.
"אוויר זה שאנו נושמים, מזוהם במילים צהובות" – קָבַל הנער.

"גם אני כמעט נחנק מהן לא פעם" – אני מנסה לנחם את הנער היושב מולי, בבחינת 'צרת רבים', אך ניכר על פניו של בן שיחי שאינו מנוחם.
כעת נשלח מבטי אל שארית הלילה המתכנס בתוך עצמו, עומד מן הצד ומאזין לשיחתנו בראש מורכן כאילו האשמה היא בו.
מה אומָר לנער שזה עתה יצא אל החיים? הלא בחודש הבא ילבש מדים ויחבוש כומתה; הוא צודק, לעזאזל: הפכנו לבני-אדם פגומים, נטולי בושה.
"המילים כשלעצמן" – אני טורח ומטעים – "ממלאות תפקיד של  אריחים, מהן נבנית תקשורת. בְּעַט בהן, הפוך אותן למשפט ותקבל כיוון ותוצאה. מאידך גיסא, הצבע הצהוב הוא ביטוי והוכחה לזיהום שהזדמן לסביבתנו הקרובה ודבק במילותינו. מעניין מה מקורו" – אני מסיים דבריי בתהייה.
"אולי מן האותיות...?" – מפיח הנער רעיון. "האותיות?" עלי להודות, הרעיון המדבר על פירוק לגורמים לא עלה כלל על דעתי.

*

רעש עולה מן הצפון בשל היום הדוחק בלילה לפנות את מקומו וזה מרים קול מחאה. שמש כחולה מגיחה פתאום מן הענן, נוטפת דם. מראה זה רע בעינַי עוד יותר ממראה טרקטור לאחר עלותו על מוקש בעת המאורעות.
משב רוח צהובה עולה מן המזרח וגורם לי לבחילה ולסחרחורת. הנער ממהר לאחוז בזרועי לבל אפול. נורא להיות נתון בעין הסערה הצהובה ובה בעת, במצב-רוח צהוב.
לצלילי האספסת המפכים באזנינו, אנו מתיישבים על ספסל עתיק עשוי אבן בזלת , כדי להמשיך בשיחתנו.
אני יודע, הכול תלוי עכשיו בנו וברצונו הטוב של ברק המחשבה שבתוכנו.

*

הנער אשר עָיַיף מן השיחה המופשטת, פולט שלום סתמי, מתרחק ממני בצעדים מהוססים וניצב סמוך לשער.
אני שולח אליו מבטי הדואג, כי בקרוב מאד יוגדר לַעולם, כמו רוב בני גילו, חייל מן המניין.
ואז מבריקה בי המחשבה כברק. "ליאונרדו – אני קורא בשם הנער והוא ממהר לשוב על עקבותיו ועתה ניצב מולי בפנים שואלות;
"האותיות שהזכרת" – אני אומר - "הן באמת היסוד הראשוני. מהן נובט הכול, עולה וצומח והן זַכּוֹת וּבָרוֹת כמו בורא-העולם אשר יצר אותן. בני האדם, בפעולתם, נוטלים אותן לעצמם ויוצרים מהם  את המילים. וּבְמָקוֹם בו האדם נכנס לפעולה, כבר קיימת סכנת זיהום שנאמר: 'רע מנעוריו'. אתה צודק, ליאונרדו: אויר צהוב הוא ממאפייניה של תקופה לא טובה."

• קודם
• הבא