סיפורים מתוך ספרים
ייסורי הצלם הצנוע בתבל
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים
- פורסם בחמישי, 28 ינואר 2021 11:16
- כניסות: 410
קטע סיפור מתוך הספר כל הנחלים הולכים אל הלב
א.
אבנר לא נועד לגדולות. מלבד חדות העין שלו, אי אפשר לציין שום תכונה יוצאת דופן ביכולותיו. באישיותו היה בחור שקט ונעים הליכות בדרך כלל, למעט התפרצויות זעם כשנתקל במעשה של חוסר צדק בסביבתו הקרובה. או אז היה זועק ולא היה ברור את מי הוא מאשים בדיוק במעשה העוולה עד שהיה נרגע ושב לענייניו.
כנער, לא נודע כבעל "ידי-זהב" ולא נטה לפירוק או הרכבת מכונות או הרכבים מכניים כלשהם. כל שאהב היה חופש, שירה ומרחבי שדות. גם בנות יפות ועדינות, חיבב למדי. ביישן היה ועדין והעדיף ביישניות. אהב להאזין למוסיקה קלסית קלה ולשירים עבריים. במיוחד שירי להקות צבאיות, ומביניהן – להקת הנח"ל. טרם גיוסו לצבא חלם על שירות צבאי ראוי כאקורדיוניסט בלהקה, אף כי מעולם לא ניגן באקורדיון. רק חצי שנה לפני תאריך גיוסו, נוכח לדעת כי היה זה חלום בהקיץ. מאז, לא חשב עוד על יעוד זה או אחר בצבא. לאן שייקחוהו – ילך. בספו של דבר שירת ביחידת תובלה בדרום, ועם שחרורו יצא מטעם קיבוצו לשנת שירות בת שנה אחת, לקיבוץ קטן בדרום הארץ, כדי לסייע בעבודה בענף התמרים. אותו קיבוץ עמד בפני פירוק וכל כוח עבודה ולו הקטן ביותר שהציע עזרה, התקבל ברצון. שם הכיר את תמר, ואף שהיה לה כבר חבר, קצין נח"ל גברתן, חלם שתינשא לו ביום מן הימים. נערה יפה ועדינה כמותה, אינה מתאימה, לדעתו, לגברתן גס הרוח, בנם של בעלי אטליז מחולון. אבל מבטיו העורגים אל עבר תמר, לא זכו להתייחסות וכיוון שנוכח כי רחשי לבו אליה אינם נושאים פרי, הסתפק ברחישת טינה לשני בני הזוג גם יחד. אז פגש לראשונה את אליהו, השומר השכיר במפעל המכונות הקטן בקיבוץ. בלילות שמר אליהו על המפעל וסביבותיו, ובימים בילה באילת אף שאיש לא ידע היכן ואיך בדיוק. מלבד זאת נהג אליהו לצלם אירועים, אנשים וחפצים יפים ברחבי הקיבוץ.
לאחר שהתוודע אליו, החל אבנר לשאול אותו שאלות משאלות שונות, לרבות על עניינים שבינו לבינה. משנוכח כי שאלותיו אינן לרצונו של לאליהו, החל מתעניין לפתע במצלמתו, ובלבד שיתַקשר עם אדם אחד לפחות, בכל עולמו הצר. אליהו ניאות להדריכו ודיבר על הקשר בין עין האדם ופעולת המצלמה, הדריך אותו במבנה המצלמה וחלקיה העיקריים, כשהוא מתמקד בצַמְצָם ובתריס שתפקידם לווסת את האור העובר דרכה. כמו כן הביא בפני תלמידו החדש, תוך שהוא נעזר בשרטוטים, תיאוריות אופטיות בסיסיות, הסביר מהו זום ולבסוף הראה לו בסבלנות כיצד ואיך מצלמים. הדגש היה שאין לצלם מול השמש המסנוורת ורצוי תמיד שהאובייקטים המצולמים יהיו מוארים, בין אם באור החמה, בין אם באור חשמל ובין אם באמצעות אלומת אור (פלאש) המגיחה כהרף-עין ממצלמתו.
"מה ברצונך לצלם בעיקר?" – שאל אליהו.
"את החיים" – הייתה התשובה.
מאותו יום בחר אבנר בצילום כתחום עיסוקו לעתיד. בכל חסכונותיו רכש מצלמת "אולימפוס" גדולה ומשוכללת והחל לצלם. תחילה כמה צילומים בכל יום, צילומי חוץ בשבתות מול רכס ההרים שמעבר לגבול, או כלי רכב חונים ליד חדר האוכל, תוך שהוא מרבה להשתמש בזום, אחר כך כמה צילומים בכל שעה ולבסוף – באופן אובססיבי, ללא הפסק, כל אוביקט מזדמן. כשהעירו לו על כך שאין זה נאה לצלם בתקריב (קלוז-אפ) את אחוריה של בחורה שחלפה ליד צריפו, החליט להרפות מעט מצילומיו, אף החליט להקדיש יותר מחשבה בבחירת האובייקטים, ובעיתוי הנכון וההולם.
בתום שנת שירות אחת בקיבוץ הדרומי, שב אבנר לקיבוצו, הצטרף לענף המדגה ובשעות הפנאי שלו, הרבה לצלם ולהתבודד. הוא מצא בעיסוקו זה עולם שלם של תרחישים מעניינים: משחק צללים ואורות, חפצים בתנועה, הבעות פני אנשים, נופים קסומים, ילדים במשחקיהם ומעשי משובתם ועוד כהנה וכהנה. משהצטברו תמונות רבות וגדשו את מגרות שולחנו, החליט שהגיעה העת להציגן בתערוכה בבית התרבות הקטן של הקיבוץ. בקשתו נענתה בחיוב והתערוכה קמה והייתה. הוא מיין את תמונותיו לפי נושאים והתמקד אך ורק בתמונות שחור-לבן כפי שראה את חייו שלו ואת החיים בכלל. תמונות בצבעים נראו לו, משום מה מלאכותיות וזולות ואין בהן מעשה אומנות של ממש. לפיכך תלה על כתלי בית התרבות רק תמונות בשחור לבן. הוא החליט לרשום בפנקסו את שמות החברים שיכבדוהו בנוכחותם ויפקדו את תערוכתו. את פתיחת התערוכה כבד בנוכחותו רכז התרבות בקבוץ, דן טליתות שבא לברכו ואף לחץ את ידו ואיחל לו הצלחה. מהי הצלחה, לא ידע אבנר בדיוק, כי לאמיתו של דבר לא טעמהּ מעולם, גם לא בילדותו.
ביום הראשון שלאחר מכן, באו שניים בלבד לחזות בתערוכת הצילומים שלו, ביום השני – שלושה, ביום השלישי – אחד והחל מן היום הרביעי – איש לא בא. הוא המתין שבוע נוסף ועל אף שביומן המשק פורסם באותיות של קידוש לבנה דבר פתיחת תערוכת הצילומים של אבנר, לא פקדה את בית התרבות של הקבוץ, אף נפש חיה. 
בתום חודש ימים החליט להסיר את תמונותיו המצולמות מקירות בית התרבות. הוא יעשה זאת לאחר סיום יום עבודתו במִדְגֶה, בשעות אחר הצהריים. אם יבוא מישהו בערב לחזות בתמונות, הן כבר לא תהיינה שם, כי בחיים "מי שמאחר – מפסיד". אלא שבצהרי אותו יום נכונה לו הפתעה. הוא קבל מכתב ממערכת עיתון ערב מסוים. במכתב נתבקש להתראיין עבור מדור "תרבות ואמנות" של אותו עיתון ולספר על עבודתו האומנותית. תחילה חשב כי מישהו חמד לצון. אחר כך, משנוכח שהפנייה רצינית, תמה כיצד נודע למערכת אותו עיתון על עבודתו כצלם, ועל התערוכה. ואכן תוך ימים ספורים הופיע כתב העיתון בלוויית צלם מקצועי לקיבוצו של אבנר ושני האורחים נועדו עמו בחדרו . הריאיון היה הוגן, ענייני וקצר. הצלם צלמו במספר זוויות צילום, כמו גם אחדות מתמונותיו. כעבור חודשיים פורסמה כתבה במוסף יום ו' של עיתון הערב, על "הצלם המוכשר, הצנוע בתבל", כתבה מחמיאה מאד שהעניקה לאבנר הרבה נחת וסיפוק. בכתבה זו נוכח לדעת כי למרות הכל, יש צדק בעולמנו. 'מה חבל' – סבר – 'שהצדק מטעמיו שלו, מתמהמה לבוא לידי גילוי.'
בזכות אותה כתבה בעיתון, הפך האיש הצעיר הנחבא אל הכלים, בין לילה לשיחת היום בקיבוץ. לפיכך החליט אבנר מידית להאריך את ימי קיום תערוכתו. רבים משכו כתפיים בתמיהה ולא ידעו על מה כל הרעש כיוון שלא ידעו כלל אודותיה או שבכרו מתוך זלזול גרידא, להתעלם מאותה תערוכת תמונות שנפתחה אך חודשיים וחצי קודם לכן על ידי הבחור המופנם ומוזר ההליכות שמקטנותו לא נחשב כלל בחברה, ואף על פי כן חלם לדוג יום אחד דג זהב באחת מבריכות הדגים של המשק.
גם בחלוף ימים ושנים המשיך אבנר בתחביבו אבל כיוון שהפרסום לא גרם לו בסופו של דבר, כל אושר ושמחה, אדרבא, רק טלטל את נפשו הרגישה – חדל מלפתוח תערוכות של צילומיו. פה ושם מכר תמונות שצילם, אף למטה מעלותן, אך בעיקר נהנה מעצם העשייה : "הקפאת הרגע" בחיי אנשים וחפצים.
יום אחד, בשל תכנית טלוויזיה שעסקה במורשת העם היהודי, החל מתקרב למקורותיו היהודיים, הרבָּה להרהר במשפחתו, עברהּ ושורשיה ובכלל בשרשי העם היהודי. בהדרגה החל להתקרב לדת, לחבוש כיפה, להניח תפילין מדי יום ולשמור שבת. בעת ההיא טרם הקפיד על כשרות מזונותיו. בקבוץ לא היה אמנם בית כנסת אך למזלו הקבוץ השכן היה קבוץ דתי. לפיכך פקד את בית הכנסת באותו קבוץ בשבתות ובחגים והתפלל. קרבתו ההדרגתית לדת משה וישראל וקיום המצוות גרמו לו להרהר באלוהים, פעלו, השפעתו על הנעשה בעולם בכלל ועל חיי עם ישראל בפרט. לאחר שקרא כמה ספרי פילוסופיה, הרבה להרהר במשנתם של משה מנדלסון, ברוך שפינוזה, מרטין בובר ואחרים ודן בינו לבינו על הסתירה הקיימת באופן הצגתו של האל בעיני מאמיניו. הלא מבחינה מעשית, אין דבר שלא יוכל לעשות כגון חציית ים סוף והירדן, ניסי משה במדבר ובפגישתו עם פרעה, עשר מכות מצריים, תבוסת אויבי ישראל לעם- השֵם כל עוד הלכו בניו "בדרך הישר" ועוד כהנה וכהנה נסים גדולים. לעומת זאת אינו נגלה לעולם לעיני האדם, שהרי מי שיראה את האל, סופו למות. אפילו כשהוציא ביד חזקה ובזרוע נטויה את עם ישראל ממצרים והוליכם בארץ צייה במשך ארבעים שנה, הורה להם דרכם במדבר באמצעות ענן לבן ביום ועמוד אש בלילה ולא נגלה להם בצלמו הממשי.
אבנר חש כי חלה בקרבו תמורה שטרם ידעה. פתאום נוכח לדעת מה עז רצונו לפגוש את אלוהים פנים אל פנים ובכל זאת להישאר בחיים. משום מה, האמין כי הדבר אפשרי כי הרי לא חטא מעולם. ומה אם טועה הוא והמפגש יביא למותו בעקבות חטא שחטא אך לא ידע על קיומו, ורק האל מודע לו? מה עושים? כך נולד במוחו הרעיון כי מצלמתו תושיענו.
הוא יצלם את בורא עולם מבלי שיראה את פניו. ואם יעדר מן השטח, סביר להניח שישלח את שליחיו – המלאכים. נכון, האל הרי אינו נמצא בשום מקום אך בה בשעה, נמצא בכל מקום, ובעיקר במקומות קדושים. שהרי בספר תהילים מוגדר בית המקדש כבית אלוהים. לפיכך אין ספק ששם מקום משכנו. אלא שהיום אין עוד בית מקדש. הוא נחרב לפני אלפיים שנה ולא נבנה אחר תחתיו, וכך נותר ביתו היחיד, השמים. משום כך הוא בוודאי פוקד את כל בתי הכנסת באשר הם, בכל רחבי תבל לפחות יום אחד בשנה, מלאכה שבוודאי תקל עליו לבחון כליות ולב. זאת ועוד: כשאדם מסתלק מחייו, או ליתר דיוק: כשחייו של אדם מסתלקים ממנו, אין ספק שבשעה ההיא, הגורלית נשמתו פוגשת באל הגדול. מכאן שקיימת סבירות שבאין רואה, פוקד האל גם את בתי העלמין היהודיים. אביגדור מצא שלמחשבותיו יש טעם והגיון, על כן החל מתכנן את מהלכיו הבאים. במאמץ רב ולאחר ניסיונות כושלים שלמרבית המזל עברו בשלום מבלי שייתפס, הניח מצלמה אחת במקום נסתר, בבית הכנסת שבקבוץ השכן בין כותל מערב לבין התקרה, ממול לארון הקודש, וזאת מבלי שיברר אם מותר הדבר על פי ההלכה. מצלמה שנייה קשר לגזע עץ קזוארינה עתיק יומין בפאתי בית העלמין של קיבוצו. הוא הפעיל את שתי המצלמות באמצעות שלט רחוק בעת ובעונה אחת. משוכנע שיהיה שכר לפעולתו, פעל בסבלנות כשבוע ימים ואז החליט לאסוף את המצלמות ולהביאן אל חדרו, כדי לצפות מאוחר יותר בשללו, סרטי הצילום שנאספו.
כאשר אסף בלילה את מצלמתו ממקום המסתור בבית התפילה, לא היה איש במקום, ורק ילד שעבר סמוך למקום חש בתכונה כלשהי ופנה לפתוח את דלת בית הכנסת. ממש בשנייה האחרונה הצליח אבנר לחמוק ולמצוא מסתור תחת אחד הספסלים. הילד המפוחד תמה מאד על שמצא כי דלת בית הכנסת אינה נעולה ועל המצאות סולם במקום התפילה ומיהר לבשר זאת להוריו. שוב עמד המזל לצדו של אבנר. בעוד מועד, עלה בידו לחמוק משם, סולמו הגדול על כתפו, לבו פועם בקרבו בחוזקה מרוב פחד. משם פנה אל בית העלמין והפעם לא נתקל בשום בעיה. שמח וטוב לב שב, איפוא אל חדרו. למחרת, שלח את התשלילים לחנות צילום אבואלעפיה בעכו לצורך פיתוחם. אלא שספור תלאותיו של אבנר לא הסתיים בכך. לרוע מזלו פרץ שודד למחרת היום אל חנות הצילום של אותו מוכר צורכי צילום ורוקן את החנות כליל. כך אירע שתמונותיו של אבנר נעלמו כלא היו. חידת מפגשו העקיף של האיש המוזר עם אלוהים לא נפתרה. אבנר נתפס לעצב עמוק וראה בהתנסות הזאת סימן ואות משמיים, כי עשה הרע בעיני אלוהים וזה שכרו. לפיכך הניח למשוגתו וויתר על הרעיון לצלם אי פעם את היושב במרומים. היאחזותו בדת כטעם חייו החלה להיחלש, אמונתו דעכה עד שפסק לחבוש כפה על ראשו המקורזל ושב להיות חילוני כבראשית.
