סיפורים מתוך ספרים

מגן שאול

קטע סיפור מתוך הספר מגן שאול

הקיץ עמד במלוא תוקפו ושרב כבד הוטל על מחנה החופרים הקטן. אחיקם דגני הצטרף לצוות החפירה כאשר הצוות לא מנה יותר מאדם אחד : ד"ר יהושע פוליטי, מנהל אתר הגלבוע. כל עוזריו של פוליטי, נפוצוו לכל רוח, איש איש מסבותיו. אף על פי כן יהושע לא אמר נואש והמשיך לפקוד מדי יום, מוקדם בבקר את אתר החפירות בשרידי הישוב העתיק שעל הגלבוע. נוהגו היה כזה: הוא החל את יום עבודתו בשעה מוקדמת ככל שיכול, בדרך כלל בשעה שש לפנות בקר, עבד בשטח עד שעה עשר ואז – כחום היום, נטש את האתר ושב אליו בשעה ארבע אחר הצהרים כדי לעבוד עד שעה שבע וחצי בערב. כיוון שעבד לבדו, התקדמה העבודה באיטיות רבה.כשנודע לאחיקם מפיה של גלילה שאביה עולה יום-יום, פעמיים ביום אל הגלבוע והוא שוהה לבדו באתר עבודתו, נמלא חשש ודאגה לביטחונו האישי. מסבה זו החליט להצטרף אליו למשך שבועיים. הוא נטל, איפוא את חופשתו השנתית והחל לצאת עמו לאתר, מדי בקר. העבודה הייתה קשה ומתישה. כלי העבודה, מכוש, את וטוריה היו כבדים, הסלעים היו מרובים, אבק רב התמר ממקום החפירה והחום המעיק, היקשו עד מאד. גם יתושים מוצצי דם לא הקלו על מלאכתם. כבר ביום השלישי לעבודה המשותפת, חש אחיקם כי סיכוייהם למצוא את מגן שאול בין שרידיו של הישוב העתיק, פחותים מן הסיכוי שחייזר ינחת על מגרש החנייה של הקיבוץ....

תחושה זו של פקפוק הולך גובר לוותה את אחיקם בכל השבועיים שעבד לצדו של אביה הנמרץ של חברתו. אף על פי כן המשיך לעבוד במרץ ומעולם לא הביע את דעתו באשר לסיכוייהם להגיע לממצאים משמעותיים כדי לא לרפות את ידיו של יהושע ואף לא התלונן. עובדים היו יחדיו ללא לאות וממעטים לדבר ביניהם כדי לא לאבד זמן. רק פעם אחת, והדבר קרה ביום החמישי לעבודתם המשותפת, דיבר יהושע על המגן ועל שאול המלך. דברים שאחיקם ידע מכבר. "אין לך מושג, אחיקם, כמה עז רצוני למצוא את מגינו של שאול המלך. ואומָר יותר מכך: שאול, המלך הראשון בישראל - למרות שיש רבים הרואים בו דמות טרגית, היה הדמות הנערצת עלי מיום שנודעו לי קורות חייו."'ובכן', אמר אחיקם בלבו, 'יהושע פועל לא רק מתוך סקרנות מדעית. בוודאי שלא מתוך בצע כסף, אלא בראש וראשונה מתוך אהבה.' חיבת אחיקם אל הארכיאולוג  גברה, על כן סייע לו ברצון באתר העבודה ומחוצה לו, ככל שיכול. לאחר שחלפו השבועיים הללו מבלי שהתגלו שום ממצאים ארכיאולוגים משמעותיים כלשהם, נותר יהושע בשטח לבדו עוד שלושה ימים, ואז פירק את המחנה. חיש קל קיפל את האוהל הגדול שכיסה מעל מרכז האתר, את אהל הסיירים בו נהגו הוא ועובדיו לנוח מעט, לשתות מים ולאכול. יהושע אסף את שני הכיסאות המתקפלים, השולחן המתקפל, גיליונות השרטוטים, חבילת צילומי האוויר הקטנה, וכלי העבודה, העמיס את כל הציוד על טנדר פורד הישן ששימש אותו ושב לקיבוץ כדי לנוח ולשקול המשך צעדיו. לאחר כמה ימי מנוחה, הרבה הארכיאולוג לעיין בספר שמואל. ואז עלה במחשבתו יעד חדש : חומת בית שאן. אחיקם לא האמין שיהושע  סבור באמת שקיימת אפשרות שימצא זכר כלשהו מחפצי האיש שלמד לאהוב. אבל יהושע כל שבקש היה בעצם לראות במו עיניו במה מדובר. לספוג את אוירת המקום. להתרשם.
...............

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְּלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים.  וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ....וַיָּשִׂימוּ, אֶת-כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּרוֹת; וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן. ... וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן.  ... וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ, שִׁבְעַת יָמִים. 

יהושע התהפך על משכבו ולא עצם עין כל הלילה. עלה בעיניו המחזה הנורא של תקיעת גווייתו של מלך ישראל בחומת בית שאן על ידי הפלישתים אשר מעשיהם העידו על טיבם האנושי. "צֶבֶר אנשים חסרי כבוד מינימלי... עם בזוי."  כמה כָּאַב את כבודו האבוד של שאול ומנגד, העריך וכיבד את מעשיהם של אנשי יבש גלעד שגמלו לשאול על שהצילם מן החרפה שהמיטו עליהם בני עמון. בכך ידעו לכבדו במותו. עתה גמלה ההחלטה בלב הארכיאולוג לנסוע לבית שאן, לסקור את חומת העיר ההיא, לחוש ולחשוב. הוא סיפר לאחיקם על תכניתו והפציר בו שיצטרף אליו ואף יביא עמו זר פרחים. תמימותו של יהושע נגעה ללבו של אחיקם. כיוון שידע את אשר בלבו, עשה כמבוקשו. אחיקם קרא מעט על העיר ההיסטורית הזאת העומדת על תילה באופנים שונים על פי תקופותיה, זה 7000 שנה. העיר עברה מיד ליד ברבות הימים, החל מידיים מצריות, עבריות ועד ידיים רומאיות , ביזנטיות, עות'מניות ולבסוף יהודיות. אחיקם ידע שמה : 'סקיתופוליס' זה מכבר. בתקופת בית שני היתה בית שאן עיר מעורבת שבה גרו יהודים שקראו לה בֵּיישָׁן, והיוונים הם שכינוה סקיתופוליס. אחיקם מצא בכתובים שפרופסור מיכאל אבי-יונה סבור שנקראה כך על שם שכירי הצבא הסקיתים שהמלכים לבית תלמי, הושיבו אותם במקום ההוא. אבל באשר ליהושע פוליטי, עניין שמה הקדום של העיר בית שאן, לא עמד בראש מעייניו. הוא חפץ מאד למצוא את שרידי החומה אשר עליה תקעו הפלישתים את גוויתו של שאול. בתמימותו בקש להתבשם מן המקום ולחוותו. וכבר ראה בעיני רוחו אותו ואת אחיקם עוזרו הנאמן, עומדים בראש מורכן סמוך לזר פרחים המונח למרגלות שרידי החומה ההיא, כדי להעניק למלך האהוב מעין כבוד אחרון.

השניים יצאו איפוא יצא לעיר העתיקה של בית שאן, סבבו בתִלָהּ, באמפיתאטרון הרומי אבל את חומת העיר העתיקה לא מצאנו. כשחזרו הביתה, בדק יהושע את הסבה לכך. אזי  הסביר לידידו כי רוב מבני העיר נהרסו ברעידת האדמה שאירעה בשנת 749 אחרי הספירה, אחר כך הפכה העיר התוססת לעיירה קטנה תחת השם הערבי: ביסאן. חומת העיר הקדומה, לא נמצאה מעולם כיוון שבנויה היתה על אדמת חוואר (אדמה רכה) שלא יכלה לשאתה במשך תקופה כה ארוכה. היא שקעה ולא נותר ממנה זכר, לבד מן הסיפור על אודותיה. והסיפור אכן נותר עמוק בתודעתם ובמחשבותם של השניים. כששהו בתל בית שאן, הרבו להרהר בשאול המת ובמעשה האצילי של אנשי יבש גלעד שסיכנו עצמם למען כבודו של מלך ישראל. אחר כך חזרו שקועים בשרעפים על אודות סיפורה של העיר העתיקה והמרתקת הזאת, זר הפרחים נותר בידו של אחיקם המאוכזב. אף על פי כן לא הצטער שבקר עם יהושע בבית שאן כי נהנה ללמוד על אודותיה. בערב שמחה גלילה לקבל את הזר הנבול למחצה ומיהרה לשימו באגרטל מלא מים ולהחיותו. אחיקם נשא עיניו אל עיני התכלת של חברתו וחשב בלבו כמה יופי ניתן למצוא באהבה שקטה.