פרטים

קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים

פורסם בשבת, 30 ינואר 2021 11:27

כניסות: 392

קטע סיפור מתוך הספר מגן שאול

היא ישבה בשקט על הכיסא המרופד הסמוך לשולחן הכתיבה שבחדרה, הציצה בדפי העזר העתידים לסייע לה להתבטא בקולה שלה ולספר את סיפורה האישי אל קרבו של רשם הקול. אחר הרהרה רגע קל ולחצה על מתג ההפעלה.
"שמי אפרת שמחוני ואני ילידת הארץ. אני רואה עצמי כאישה נורמטיבית. גילי ארבעים וחמש, בעלת חזות רגילה, ממוצעת קומה, משכילה (בעלת תואר 'מוסמך' במתמטיקה ו'בוגר' בפיסיקה תאורטית מטעם אוניברסיטת MIT שליד בוסטון), בעלת אופי נוח בדרך כלל, נחמדה ומתחשבת אם כי לעיתים קצרת רוח. אולי ישנם כאלה שיעידו עלי אחרת, אך אני רואה עצמי כאדם שוחר טוב. אני מתגוררת כיום בעיר בינונית בגדלה במרכז הארץ. בשל מחלתי איני עובדת עוד. כמה מילים על עבודתי בעבר, עוד אספר. אין ספק כי בשל העובדה ששרויה אני היום בישורת האחרונה, המסיימת את חיי, כותבת אני מכתב זה. אפרט בהמשך מה תכליתו ולמי הוא ממוען.

לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את מכתב חיי זה, ליתר דיוק: שארית חיי. זה יהיה, ללא ספק המכתב הדרמטי ביותר שכתבתי מעודי. אבל עתה, בגלל סבלי הנפשי ובשל הכאבים מהם אני סובלת עקב מחלתי, אני מתקשה להתרכז ולפיכך ברור לי שעלי לעשות מאמצים ניכרים כדי שהדברים שאני כותבת, יובנו היטב אצל הנמען. עוד מעט אשוב אל שולחן הכתיבה שלי ואל מחברתי עם הדפים הגדולים, הצהובים. את הגיגיי שעלו וצמחו בי במרוצת השנים, נהגתי לרכז דווקא במחברת הזאת שמשום מה, חביבה עלי. אך טבעי הדבר שגם את תוכן מכתבי עליו שוקדת אני לאחרונה, ארכז בין דפיה.
פעמיים ביום נוהגת אני להכין לעצמי כוס מיץ תפוזים שמסב לי הנאה ואפילו נחמה. הפרי הנפלא הזה מזכיר לי פרדסים בשרון הנטועים בתודעתי בערוגות נעוריי. ולא זו בלבד, גם את ימיי המתרחקים ממני במהירות ואת טיולי השבת עם הוריי כשהייתי פעוטה. אבל ה'טוב' של חיי כל כך רחוק עתה ממני שאניח לו כדי שלא להתעצב וכדי שלא להישמע פתטית. היו ימים והנוסטלגיה שמשה לי קרן נוחה להיאחז בה. כוונתי, במובן של קרן אור ולא קרן מקרנות המזבח כי מעולם לא חטאתי לאיש. גם לא לאלוהיי.
ובכן, הטוב ההוא הסתיים, מה טעם להתרפק על מה שחלף ואיננו עוד? אני לוגמת שוב ושוב מן המשקה הכתום, הנפלא אלא שלאחרונה אין בית הבליעה שלי נלהב במיוחד לקבלו אל בין כתליו. נדמה לי שרפלקס הבליעה שלי צולע במלאכתו. ובכלל, מכונת גופי כבר אינה משומנת כלל ואולי חלודה ומשובשת בשל מחלתי. על כן, אסתפק בלגימה ראשונה מן הכתום הכתום הזה, אבלע כדור-מרשם אחד מני רבים, אניח לשמש החורפית החמימה ללטף את פדחתי ופניי ואתייחד עמה בחום על מרפסתי הקטנה. השמש היא ידידה ומזור לנפשי כאחד, על אף שרופאי העור מזהירים מפניה השכם והערב שהיא מסוכנת. לי כבר אין מה להפסיד. עכשיו מאוחר מדי.

הימים ובעיקר הלילות האחרונים, הארוכים בהם אני מרבה לחשוב ולהרהר על אורחות חיי, מעידים בי שאני משלימה עם המצב. למרות שאני יודעת שעלי להיאבק במחלה ולא להרים ידיים. להיאבק? כיצד? טובי הרופאים בארץ התוודעו זה מכבר למחלתי ולא הסתירו מפניי כי אין צֳרי לה. עוד זמן מה אשוב אל שולחן הכתיבה ואל המחברת. אח... תוך שעה קלה ישוב הביתה יובל, בני הטוב והיפה הלומד בכתה ו'. למזלי, בית הספר בו הוא לומד, איננו מרוחק מביתנו. ימים רבים סבל ילדי הטוב בגלל היותי 'אם חד הורית' שהרי מעולם לא נשֵאתי. חבריו לספסל הלימודים נהגו לשאול אותו, דרך קינטור: "היכן עובד אביך?" ביודעם שמעולם לא היה לו אב רשמית, כמקובל. אין לי טענות אליהם. זו דרכם של ילדים. אלא שמילה אחת שלהם הנאמרת שלא במקום, דיה כדי לגרום לו לדמוע. אלוהים, עד כמה אוהבת אני את בני הרגיש כל כך, אֶת יחידי. בעת שאני מתבוננת בו בבכיו, מתמלא לבי בצער הנוטע בי, למרבה הפלא כוחות נפשיים של התגוננות. תכופות יש ואני משוחחת עם בני בפתיחות ומסבירה לו שהוא האוצר הנפלא ביותר שזכיתי לו בחיי ואין יפה וחכם ממנו. למרות ספקותיו, אני נוטלת את גופו הצנום ומצמידה אותו אליי, אל גופי ולבבי. והוא נרגע. בחייכו אלי אחוש עצמי צפה בתוך ברֵכות עיניו הכחולות, נינוחה ושמחה. אשריי שזכיתי בו. מה טעם היה לחיי בלעדיו? כל הישגיי הלימודיים והאקדמאיים (עד לאחרונה, יועצת במשרד הממשלתי למדע) המרשימים היו מאבדים בעיניי את ערכם בלעדי בני, אוצרי הטוב, הנדיר. אבל... עד מהרה מזכירה לי המציאות החולשת עלי באכזריות אודות המרשעת הפרטית שלי. אודות מחלתי, מחלה ממארת סופנית ארורה שפגעה באחת מכליותיי ויצאה לכיבושים נוספים בגופי. המציאות אינה סבורה אחרת.
ורופאיי? כל שיש לאל ידם לעשות הוא להמעיט במקצת את קצב התקדמותה של המחלה. מצבי אכן עגום, בלשון המעטה, אך תאבת חיים אנוכי ולא אוותר לגורלי עד רגעי האחרון. חרף העתיד השחור הממתין לי בפינתו, אשוב ואעשה למצער כל מאמץ אפשרי למצוא לבני יובל דרך מילוט נאותה. מילוט מן הגורל הצפוי לו בעולם הזה באין אמו האוהבת לצדו. מילותיי אלה מובילות כמובן מאליו, אל מחשבותיי אודות מכתבי הנכתב בעצם הימים הללו ואל הרהורי כיצד לנסח את הדברים. אני ממשיכה, אפוא לכתבו לאחר כמה טיוטות פתיחה ניסיוניות. ככלות הכל, אין זה פשוט וקל לשוב ולחדש קשר עם גבר שנטש אותי לפני תריסר שנים. מטרתי היא אחת: להבטיח לבני עתיד טוב יותר.

"שלום לך אלעזר היקר, השלום לך?  לא אלאה אותך בפתיחה ארוכה של הטפות מוסר.
אך גם עניינית מדיי לא אהיה לאורכו של המכתב הזה העתיד לשפוך אור על כל מה שעבר עליי מאז פרידתנו. כי חשוב לי מאד לא רק להזכיר לך כל אשר קרה בינינו (ככלות הכל שנים רבות חלפו מאז נפרדנו) אלא גם להבהיר לך מהן תחושותיי באשר למה שקרה, ליידע אותך בדברים שאינך יודע ואם אפשר – אז גם לשמוע לעצותיך, במידה שתבאנה. הפרידה הקשה ממך נכפתה עלי והכאיבה לי רבות על אף שאני יכולה להבין את מניעיך. לאורך שנים ארוכות חיה אני בתחושות של  כעס ותסכול. בגללך. אך קודם כל, אספר לך בפרוטרוט מה עבר עלי ומן הסתם אגע גם בנקודות האישיות הרגישות ביותר. רק כך, אולי אוכל לגעת בלבך שנאטם לשלל מצוקותיי. אכתוב לך כל שעל לבי למן הרגע בו נפגשנו ב'בית-דולפין' אשר בשבי-ציון של שנת 1959 ועד היום. אתה תבין את תכליתו החשוב של מכתבי עד מהרה.  

אלעזר, הגורל העיוור הפגיש בינינו בקיץ של אותה שנה. באותם ימים הייתי מורה בתיכון במשרה חלקית בבית ספר אזורי בדרום הארץ, ובמקביל - מנהלת מעבדת מחקר חומרים בתעשייה הצבאית. אתה עבדת, לדבריך (!) לפרנסתך כמנהל יצור בבית חרושת ליצור זכוכית בחיפה. לימים הסתבר לי שהסיפור על "עבודתך" כביכול, יסודו בשקר.

התזכור, אלעזר את היום בו חדרת לתודעתי באקראי אך בו בזמן בהתכוונות המוכרת רק לך? 
הנה לך תזכורת: פגשתני עם מזוודתי הקטנה בעומדי כמאה מטר מן הכניסה ל'בית-דולפין' ששימש בית הבראה לכל דבר. שאלתי אותך היכן הכניסה לבית ההבראה ואתה, ברוב נימוס, ליויתני אל הכניסה שהייתה מוסתרת במעבה ירוק של צמחים. חשבתי בלבי שהנה האיר לי מזלי פנים והציב בדרכי איש אדיב במיוחד. דברת אלי בנועם ושבעתי רצון מכך שהמקום הלא מוכר לי, מסביר לי פנים, באמצעותך. מאידך גיסא, זיהיתי מיד כי דבר- מה בהופעתי עורר בך עניין. למן ההתחלה התעניינת לדעת אם באתי לכאן עם בעלי. אני זוכרת שחייכתי בשל שאלתך הישירה, הזוממת כדרך הגברים ולא השבתי עד שהתייאשת והסתלקת ואני הסתדרתי היטב בעצמי. אחר כך נפגשנו שוב בחדר האוכל. לאחר ארוחת הצהריים, משנוכחת כי הגעתי לכאן בגפי, הזמנתני לשבת בחברתך על כיסא-נוח על מדשאת בית ההבראה. לא רבים היו השוהים ב'בית דולפין' באותם הימים. דומה שתחושת חשש מפני שעמום או בדידות במקום אליו הזדמנו, היתה נחלת שנינו. אנו הרבינו להציץ זה בזו בלבבות מקווים... התזכור?  'אלעזר' – הצגת את עצמך בביטחון עצמי רב והושטת לי ידך. 'אפרת' – השבתי ולחצתי את ידך בביישנות מה. אני זוכרת היטב את חזותך באותם הימים: גבר נאה בשנות הארבעים המוקדמות של חייו, גבה קומה, חסון, בעל שיער ראש כהה ושופע, שזוף, עצמות לחיים בולטות, אף מחודד ועיניים חומות בורקות. ממש ג'רי ! כמה דמיון היה בינך לבין חברי משכבר הימים ג'רי. באשר אליו, הבחור למד איתי באוניברסיטת MIT בפקולטה להנדסה. בחור מבריק. נוהגים היינו, ג'רי ואני לטייל יחד בבוסטון היפה וסביבותיה. מה חבל שקיבל משרה נאה באנגליה, מה שגרם לפרידתנו. לצערי, לא שמרנו על קשר ואולם עדיין שמורה לו בלבי פינה חמה.

הרבית לחייך ולצחוק ואף כי חשבתי שאתה מגזים בכך, מצאת חן בעיניי למן ההתחלה. בפגישה ההיא לא פסקת מלדבר. דברת לאורך ולרוחב. מן הים ועד המדבר. ספרת על עבודתך, הצלחתך המקצועית, השכלתך הנרחבת, לדבריך בתחום ההנדסי, וכלה בקריירה הצבאית החסויה שלך עליה לא הרחבת את הדיבור יתר על המידה. אני רק זוכרת שציינת בגאווה שהגעת בעת שירותך הצבאי לדרגת סגן אלוף  וזה הרשים אותי מאד. הייתי די צעירה והאמנתי לכל מילה שאמרת. שאלתָ שוב ושוב למצבי המשפחתי, ניסיתי להתחמק אך אתה לא הרפית עד אשר עניתי לבסוף שאני בחורה רווקה. הבעת תמיהה על כך שבחורה נאה ומשכילה כמוני עדיין איננה נשואה ואני משכתי כתפיי במבוכה. שתקתי ותהיתי מדוע חשוב לך לדעת כל זאת. די מהר הסתבר לי שאתה מסמן אותי ואולי עומד לטמון לי מלכודת. התעשתתי. זה היה הרגע לשאול. שאלתיך אם אתה נשוי והשבת בשלילה אך משהו בעפעפיך גילה לי שאינך דובר אמת. ניסיון חיי למדני כי כאשר אני מציגה שאלה ישירה בפני בן שיחי הניצב מולי והוא ממצמץ בעיניו, הנה לפניי סימן מובהק שאינו דובר אמת. אבל ברגע ההוא היה לי נוח להתעלם מסימני האזהרה הללו. אודה ולא אבוש, בעת ההיא הייתי צעירה בריאה וחושקת. כן, נמשכתי אליך... באותם ימים לא הבנתי עדיין שאתה, אלעזר תנצל זאת עד תום ובאופן מידי. ובכן, מסע הכיבושים הפרטי שלך עמד להכות בשנית או בשלישית, מי יידע. הזמנת אותי לחדרך כבר בערב הראשון וסירבתי. גם בערב השני סירבתי ובשלישי – הסכמתי. ההתמדה, לעזאזל תמיד משתלמת... נכנסתי מהססת אל חדרך שהדיף ריח בושם עדין ונעים. האור היה דלוק חלקית ועל השולחן הבחנתי באגרטל פרחים קטן, ביין ובכוסות. ההכנה המדוקדת שלך, הרשימה אותי. ידעת ליצור מראית של אווירה רומנטית. פתחת את הגרמופון הנייד שלך וצלילים נעימים בקעו ועלו. רקדנו לצליליו והצמדת אותי לגופך השרירי. נעמת לי ועד מהרה בערתי כולי. ליטפת ברכות את כתפי. אני מודה, גם אני לא טמנתי ידי בצלחת בהצמדי לגופך. בערתי מתשוקה ועיני גילו לך את מסתרי הלב. לפתע הנחת את כף ידך על חזי. הופתעתי. רציתי למחות אבל מגע ידך, עלי להודות, נעם לי מאד. שלחת אליי מבט שואל, עיניך דוקרות בפניי. הנהנתי בראשי לאות שהכול בסדר ואתה חייכת בשביעות רצון. כשפסקה נעימתו השקטה של הגרמופון עמדתי מולך רועדת ונרגשת. התחבקנו והתנשקנו ארוכות כמכרים ותיקים וללא היסוס. כמו נדברנו תחילה, החילונו מסירים בגדנו מעלינו. שנינו היינו אחוזי תשוקה אדירה וממוקדי מטרה. אותו לילה התעלסנו עד הבקר. נחים קצרות ומתעלסים. מתעלסים ונחים. כל זה ללא הפסקה כמעט. התרשמתי ביותר מאוֹנְךָ הרב ומן הביצועים המרהיבים שלך במיטה. לא אכחיש, נהניתי באותם ימים ולילות קסומים כפי שלא נהניתי עם גבר אחר מעודי. אלא שתוצאות אותם לילות הביאוני מהר מאד לכלל מסקנה שבהחלט שגיתי בכך שלא שעיתי לנוריות האזהרה הפרטיות שלי אשר הזהירוני מפניך בזמן אמיתי. בלילות האהבה שלנו היינו שנינו משולהבים והרבינו ללהג. בדינו מלבנו דיבורים על אהבה 'אמיתית וחד פעמית', על היותנו "נשמות תאומות" ועל כך ש"אין ספק, נועדנו זה לזו וזו לזה" ושאר דברי הבל מן הסוג הזה שלא את כולם עודני זוכרת. לא העמקנו לחשוב ולא נתנו דעתנו למשמעות האהבה האמיתית. כזו שבבסיסה עומדים ערכים של רֵעות ונאמנות. שנינו היינו נרגשים ולהוטים ולא החמצנו כמעט אף רגע של הנאה גופנית שהעניקה לנו שהותנו המשותפת ב'בית דולפין'. נחפזנו מדי, אלעזר. ואני כאשה, שגיתי בכך שלא מיתנתי אותך, הסוס הדוהר...  לאחר השבוע "הטוב בחיינו" כפי שהגדרנו יחדיו בלילה האחרון (התזכור?), נפרדנו בנשיקה ממושכת והלכנו כל אחד לדרכו לא לפני שהבטחנו זה לזו שנשמור על קשר. אני קיימתי את חלקי. אתה – לא. לא זו בלבד שלא שמרת על קשר, נעלמת מחיי לחלוטין. הותרתני אשה מאוהבת, מאוכזבת, פגועה וגרוע מכך: אשה הנושאת ברחמה את ילדך.

אלעזר, בשל לילותינו האינטימיים ולאור הדברים שהבענו זה לזו באופן ישיר כל כך, תמימה הייתי לחשוב שלאחר שהותנו במקום הרומנטי ההוא, נבוא בברית נישואין, על כן לא נקטתי כלל באמצעי זהירות...  כן, לא חשדתי בכלום. זכית במלוא הקרדיט שלי וניצלת אותו לרעה עד תומו. הצלחת בקסם האישי שלך לטשטש את חושיי לחלוטין. משלא ענית לקריאות הטלפון הנואשות שלי אליך ולמכתביי, התחלתי במסע חיפוש אחריך על פי שברי מידע שהיו בידי אודותיך. מסע שלא צלח. אך כשנתחוור לי תוך שבועות אחדים שאני בהריון ממך, החלטתי להיעזר במשרד חקירות כדי להתחקות על עקבותיך. שוב נחלתי כישלון. נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה. אני מניחה שכבר בימים שבילינו יחד בנעימים, תכננת נסיעה ארוכת ימים אל מעבר לארצות הים אך כמובן לא גילית לי דבר. משכך, הייתי עצובה מאד, אף חשתי תחושה הולכת וגוברת כי שמשתי כלי משחק בידיך. הפכתי לעוד פריט סטטיסטי במסע כיבושיך ותו לא. כעבור שנה תמימה, כאשר יובל בני המתוק היה כבר בן כמה חודשים, יצר משרד החקירות קשר עם משרד דומה בחו"ל וכך גיליתי שאתה מתגורר בטולון שבצרפת, שאתה גבר נשוי במשך שנים רבות ושאתה ואשתך חשוכי ילדים. אבל מאז חלף יותר מעשור! עברו עלי אחת עשרה שנים של תחושת ניצול כואבת ושל אכזבה. אין ספק, בני יובל המתיק את חיי ועל כן מבחינה מאד מסוימת אסירת תודה אני לך, אביו הביולוגי. אך אין זה משנה את העובדה הבסיסית שהולכתָ אותי שולל. אלעזר, לא הייתי פונה אליך לעולם אילולא קרו שני דברים חשובים: האחד: עלייתך לארץ לאחרונה, בעקבות גירושיך. השני: מחלתי הקשה שלצערי, אני שרויה כרגע בשלביה הסופניים.

זמן מה לאחר שהגעת לארץ, סיפק לי המשרד מידע בדוק שאתה מתגורר באשדוד. המשרד מצטיין ביעילותו, על כן לא התקשה כלל לאתר אותך בעבורי. ועכשיו בשל מצבי המיוחד, אני מבקשת ממך כי תיצור עמי קשר טלפוני דחוף. מספר הטלפון שלי מצורף בסוף מכתבי זה. אם נוח לך יותר, שלח לי מכתב בדואר. באמצעות קשר זה נתכנן מפגש שיאפשר לך להתבונן לראשונה בבנך, בשר מבשרך, שמעולם לא הכרת ולי, לקיים אתך שיחה בעלת חשיבות עליונה בשבילי. בבקשה, אל נא תתעלם. למרבה הצער, אסיים בקרוב את חיי. זוהי גזרה שנגזרה עלי מכוח עליון ואין בכוחי לבטלה. ואולם אין ברצוני למות בידיעה שבני בן השתים עשרה, שהוא גם בנך -  יגדל ויתנהל יתום ללא השגחה של ממש, בעולם ללא רחמים. איש אינו יודע כמה זמן בדיוק נותר לי לחיות אך הרופא האונקולוג מעריך שמדובר בלא יותר מחודשים ספורים. היענותך המהירה לבקשתי ופעולתך יועילו מאד להשגת מטרתי למען בנינו המשותף, יובל.
שלך בתקוה,
אפרת."

------------------

גרונה ניחר כשלחצה על מתג ה"הפסק" ברשם הקול. אחר כך לגמה  מעט מים קרים וצנחה על המיטה כשהיא שרויה באפיסת כוחות מוחלטת.
חלף שבוע.
"אפרת יקרה,
צר  היה לי לשמוע על מחלתך הקשה. נראה לי שבמכתבך המפורט חלו אי אלו דיוקים באשר לאופן הצגת הדברים אך כיוון שחלף זמן כה רב מאז התראינו בבית דולפין, יתכן ואני הוא הטועה. מטֶבַע הדברים כתבת את הדברים מנקודת המבט שלך. במצב עניינים זה שהוא קשה ומעציב, אין בכוונתי להתנצח איתך. באשר לי, אני מבקש את סליחתך מעמק לבי. למרות שלא שמרתי איתך על קשר, לא התכוונתי כלל להרע לך. על אף חווייתנו המשותפת הקצרה יחסית, איני יכול להתכחש לחלקי בסיפור החיים שלך. את התשובה לשאלה מדוע לא שמרתי עמך על קשר, אוכל לתת לך רק בשיחה בארבע עיניים. ועתה, לעצם העניין. העובדה שיש לך בן מזרעי, מפתיעה ומרגשת אותי באופן שיקשה עלי לתאר. האם את בטוחה באבהותי עליו? נקודה זו עלייך להבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. באשר לי: כמעט שלושים שנה חייתי עם אשתי סוזט בטולון שבצרפת. משרד החקירות שלך עשה, אם כן עבודה טובה... לצערנו, לא עלה בידינו להביא ילדים לעולם. לא אשכח את היום בו זימן אותנו הרופא, המומחה לפוריות לחדרו לאחר שערך באשתי ובי את הבדיקות הנחוצות. נכנסנו לחדרו עצובים ומלאי מתח וחרדה מפני הבשורה במי בדיוק האשמה. הרופא השפיל תחילה את מבטו ולבסוף הניחו עלי. הבנתי מיד ולבי החסיר פעימה. קולו של הרופא היה שקט בדברו. הוא הסביר לנו שספירת הזרע שלי נמוכה למדי. ובכן, בי האשם. הייתי בהלם נוראי ואפילו מחשבות אובדניות חלפו בראשי. תחושת העַקָרות ליוותה אותי שנים לא מעטות בכאב, בעצב ובאכזבה מעצמי. היתה לכך כמובן השפעה שלילית על היחסים ביני לבין סוזט, האישה שאהבתי. לנוכח כל הדברים הללו, אני כה מופתע ועם זאת מאושר עד אין קץ מן הבשורה שלך. אפרת היקרה, צר לי שלא אמרתי לך את האמת כשנפגשנו בשבי ציון. חשתי אז בדידות גדולה ואַת שמשת לי עוגן הצלה. אני מבקש את סליחתך על כל מה שקרה. ועכשיו, לאחר שכתבת לי מה שכתבת, עולמי עשוי להשתנות מן הקצה אל הקצה. בכנות, אני רועד מרוב התרגשות. במכתבי הבא אציין במדויק כתובתו של מקום בו נוכל להיפגש ולדבר. רפואה שלמה.
אלעזר. "
חלפו שבועיים נוספים.
"אלעזר היקר,
לאחרונה חשה אני ברע ובקושי קמה ממיטתי. אני עדיין עוברת טיפולים כימותרפיים כדי 'להחזיק את הראש מעל למים' כמו שאומרים ואני יודעת כי קצי הולך וקרב. חיכיתי לך במסעדת הדגים של  מושיקו ליד נמל אשדוד כפי שבקשתני לעשות. בעת שעשיתי במונית את כל הדרך לאשדוד, חשבתי עליך ואיזו מין פגישה תהיה בינינו. אבל למרות מאמציי, שתבעו ממני מאמצים מרובים, היתה טרחתי לשווא. על אף שידעת את מצבי הבריאותי, לא באת לפגישה ואף לא טרחת להודיעני על ביטול הפגישה. שוב התאכזבתי ממך קשות ואני מבינה מכך שאינך מעוניין לראותני. אולי לאחר מכתבי הראשון, המפתיע, ולאחר שנמלכת בדעתך, אין ברצונך להיענות לאתגר הגדול שאני מציבה בפניך. מעתה לא אבוא עוד אליך, לא מתוך רגש של נקמה אלא מפני שאפסו כוחותיי. אם תרצה לראותני, תבוא בבקשה לרחוב החיטים מספר 2 ביפו שם אני מתגוררת עם בני יובל. ספרתי לו על אודותיך. צר לי, לא אוסיף עוד לכתוב לך.
אפרת."
כעבור חודש.
"אפרת יקרה,
פגישתנו בביתך התקבלה אצלי ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי מאד לראותך אך מצד שני נוכחתי במו עיניי בסבלך והדבר העציב אותי מאד. אף על פי כן, שמחתי שניתנה לי הזדמנות לספר לך את סיפור חיי הלא-פשוטים. כמו גם להסביר מדוע לא יכולתי לבוא לפגישה ההיא באשדוד כפי שנדברנו. אני תקוה שכל זה מאחורינו. אני סבור שכעת תדמיתי בעינייך השתנתה מאד, מכל מקום תחושתי היא שהייתה לנו שיחה טובה וגלוית לב. צר לי  שלא התאפשר לי לראות את יובל בנך באותה פגישה. על פי התמונות שהצגת בפניי, הוא נראה חמוד ויפה. עיניו דומות לשלי וכבר אני מתגעגע אליו. הרהרתי רבות והחלטתי שאין לי צורך בבדיקת רקמות. אני מציית לצוו גורלי ללא הרהור או ערעור. אני מבטיחך בהן צדק שאהיה לו לאב. בעקבות השיחה החשובה שלנו, אדאג לכל מחסורו ואשתדל להיות לו לאבא טוב ככל שאוכל. רפואה שלמה וכל טוב,
אלעזר.

---------------

בהלוויתה של אפרת השתתף קהל מועט יחסית. ידיד רחוק של הנפטרת אמר עליה "קדיש". יפחתו של הנער יובל הפריעה מדי פעם את השקט ששרר בעת ההלוויה. הוא נתמך בידי שכנתה של אפרת שדאגה להגמיעו במים צוננים, להרגיעו ולחבקו. בסיום ההלוויה פנה אחד המלווים, איש גבה קומה, לבוש במיטב המחלצות ליובל, הציג עצמו ובקש לשוחח עמו. הם פרשו הצידה ואז הראה האיש לנער תמונה אחת ושאל אם הוא מזהה את המצולמים. הנער הסס לרגע, מחה דמעותיו בכף ידו ואמר לבסוף : "זאת אמא שלי ונראה לי שהאיש שמחבק אותה הוא אתה, אלעזר."

• קודם
• הבא