פרטים

קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים

פורסם בשלישי, 09 פברואר 2021 19:28

כניסות: 330

קטע סיפור מתוך כל הנחלים הולכים אל הלב

 "גידי ידידי, באתי על עונשי. אני בטוח בכך. הקשב נא לסיפורי ותבין. אולי לא תסכים עם מסקנותיי ואולי כן. הסיפור הזה לוקח אותנו לימים שקדמו מאד למועד תקרית הצרעה. היה זה בשנת 1956, עת שֵרתי בצבא ההגנה לישראל בחיל רגלים. כיוון שהייתי צלף מעולה ואף זכיתי בכמה תחרויות צה"ליות בקליעה למטרה, צורפתי עד מהרה ליחידת הצלפים הפיקודית של פיקוד הדרום. אתה בוודאי יודע שבשנה ההיא פרצה מלחמה בין ישראל למצריים ביוזמת ישראל, מלחמה שכונתה לאחר מכן בשם: "מבצע קדש" במהלכה נכבש חצי האי סיני בידי כוחות צה"ל תוך שמונה ימים. ביום השלישי לפרוץ הקרבות, הוצבתי יחד עם עוד שני צלפים בעמדה קדומנית באזור אל עריש, מול כוחות מצריים שהטרידו את כוחותינו. המשימה שהוטלה על כוחותינו הייתה להתחפר ולתפוש עמדות נוחות בשטח. מדי פעם, במהלך ההתחפרות, היה חייל שלנו נפגע מאש צלפים מצרית. קבלתי פקודה מהמ"פ שלי "לדבר עם האויב בשפתו" או במילים אחרות: לאתר שטח צליפה נוח לעבר החיילים המצריים הניצבים מולנו במרחק של כמה מאות מטרים. קשרתי בזהירות שיחים יבשים לכתפיי ולקדמת הקסדה שלי, השחרתי מעט פניי לצורך הסוואה וזחלתי לאט-לאט עד לפסגת הגבעה השולטת על ציר התנועה. פעלתי לאט ובזהירות עד שהגעתי למצב נח מאד לירי.
גיליתי במשקפתי את העמדה המצרית על אף שהוסוותה היטב. נוכחתי שיש בה פעילות מוגברת. חייל מצרי בא וחייל מצרי יוצא. למעשה יכולתי לזהות זאת רק לפי תנועת הקסדות בתוך העמדה שלהם. החזקתי בידי רופא צלפים בריטי אנפילד עם כוונת טלסקופית. הפקודה שקבלתי הייתה לפגוע לאט לאט ומבלי להתגלות בכמה שיותר חיילים מצריים. פשוט לגרום להם לסגת מן השטח הממוקם נוכח כוחותינו, או לפחות לחדול מלהטרידנו בירי שגרם לנו לאבידות. זו הייתה שיטת פעולתי: אני משחיל כדור בודד בחייל אחד, מפנה את השטח לשעה שעתיים, חוזר לגבעה בזחילה, יורה שוב וחוזר חלילה עד שעולה הערב. על אף הסיכון שבדבר, נעניתי לאתגר כי היה לי ברור היטב עד כמה חשובה המשימה שהוטלה עלי. לאחר שפגעתי והורדתי שניים או שלושה חיילים מצריים, נקטו המצרים בזהירות רבה וכמעט ולא נחשפו בעמדתם. הקסדות הנעות המוכרות, פסקו לנוע בבת אחת. יש להניח שהם נעו מעתה בעמדתם בהליכה שפופה. אף על פי כן, גיליתי לאחר שלוש שעות של צפייה במשקפת אל עמדתם, כפייה (בד, מעין מטפחת לכיסוי ראש וצוואר בסגנון ערבי) בצבע ירוק בהיר שלא אפיינה כלל ראשו של חייל מצרי. אותה שעה חשבתי שמדובר באשתו של מפקד העמדה המצרי או בבנו שבא לבקרו. לעיתים הייתי שומע קריאת נזיפה, כלפי חובש הכפייה הירוקה, כנראה מפני שאיננו זהיר מספיק, ואז הייתה הכפייה נעלמת לחצי שעה. אבל לאחר מכן שוב היתה צצה אותה כפייה ירוקה ומושכת את תשומת לבי. ללא התלבטות מיוחדת גמרתי אומר בנפשי לחסל את חובש הכפייה הירוקה, יהיה מי שיהיה. המתנתי בסבלנות לרגע הנכון. העדפתי שחובש קסדה יופיע אבל בסופו של דבר הופיע דווקא חובש הכפייה הירוקה. דרכתי את האנפילד הטעון שלי, ושחררתי את הנצרה. עצמתי עיני השמאלית ו"הלבשתי" את הכוונת המאיימת אל מרכז הכפייה הירוקה. וודאתי שאין תזוזה. עצרתי נשימתי וסחטתי את ההדק. נשמעה ירייה שאחריה שמעתי קול צווחה דק. מייד הבנתי שמדובר כנראה בילד. לאחריה שמעתי קול זעקה של גבר. לכמה דקות שרר שקט ואז פתחו חיילי העמדה המצרית באש מקלעים סמיכה אל עמדות כוחותינו שסיימו זה עתה את התחפרותם בשטח. כולם נצמדו לקרקע במיומנות, ולמזלנו לא היו לנו כל נפגעים. חיילנו השיבו אש ובועז המ"פ בקש תגבורת ארטילרית ותוך דקות נפלו שלושה פגזי מרגמה שלנו על העמדה המצרית ההיא וחיסלוה כליל. מייד השתרר שקט באזור. כתוצאה מן האירוע, נסוגו המצרים משתי עמדות נוספות לא הרחק מעמדתם הפגועה, כיוון שהבינו שהם עומדים בפני תבוסה. עם רדת הלילה, זוהו במקום שבעה חיילים מצריים הרוגים ביניהם נער כבן עשר עם כפייה ירוקה ספוגת דם.

לא גיליתי דבר לאיש על שאני הייתי האיש שחיסל את הילד, ושבעטיי החריף לפתע הקרב. למרות שמדובר במלחמה, למרות שהיה זה בן לחייל עוין, הצטערתי, אף חשתי נקיפות מצפון על אשר עוללתי. יכולתי כמובן להימנע מחיסולו של הילד, הכול היה תלוי בי ואני זלזלתי בחיי אדם, אף אם עוין הוא. תקופה ממושכת פשוט "אכלתי" לעצמי את הלב. לו היה הילד מוצא את מותו במהלכו של קרב, שלא היתה לי בו כל נגיעה אישית, זה היה שונה. אפשר שהייתי מתנחם בעובדה הפשטנית, בהגיון הבנאלי כל כך שמלחמה היא מלחמה, אבל במקרה שלי, הכול הרי היה יכול להיות אחרת. קשה היה לי עם מות הילד. עד כדי כך הפלגתי במחשבותיי שהאשמתי במידת מה את אביו של הילד במות בנו. מדוע מצא להביאו לכאן, לחזית בה מוצאים חיילים משני הצדדים הניצים את מותם, דבר יום ביומו? חזרתי מן הקרבות ההם בהרגשה רעה מאד, למרות הניצחון הגדול. לאחר מכן ידעתי שבמוקדם או במאוחר אבוא על עונשי מדי הרשות. היום אני חושב שהצרעה נשלחה בידי הרשות כדי לנקום את נקמתו של הילד. ילד הוא ילד ואסור לראותו כאויב. אסור להרגו סתם כך, אחד על אחד - גם לא בעת קרבות. שלמתי את מחיר הטעות הנוראה שלי באובדן עיני הימנית. היא זו שכוננה את הירי, שהביאה למותו הטראגי של הילד המצרי, על כן היא הייתה זו ששלמה את המחיר. נסיבות הגעתה של הצרעה אלי, מצביעות על כך ומחזקות בי תחושה זו. הצרעה המזרחית הייתה, לדעתי שלוחת נשמתו הנוקמת של הילד המצרי. אלה מחשבותיי, זו תחושתי."

חנוך שתק. שלחתי מבטי אל פניו המיוסרות, הנהנתי בראשי בהבנה וכאבתי את כאבו. חשבתי על בני משפחתו של הילד שכמו אביו, קיפד את חייו במלחמה חסרת תכלית וערך. וחשבתי כמובן על דרך מחשבתו של חנוך ומסקנותיו. לא ניסיתי להתווכח, לא ניסיתי לנחם. רק מלמלתי במבוכה "אני מבין אותך, חנוך. מה טעם שתייסר את עצמך? מה התועלת מכך?"
הוא הוסיף ושתק. אחר כך נעץ מבט עינו האחת בנקודה סמויה והשיב:
"הכל... הכל חולף ולכן חסר טעם. אדם עובר בחייו לידה ומוות. זה וגם זה חסרי טעם, כי מה שביניהם אינו אלא אשליה אחת גדולה. במרכז המהות שלנו עומדת האשליה. זוכר את דברי קוהלת בן דוד? קוהלת החכם והמנוסה, צדק בכל מילה שכתב במגילתו."
"והסוד, חנוך. והסוד?
"לאיזה סוד אתה מתכוון?"
"האם עלי להמשיך לשמור את סודך?"
הוא ליטף רטייתו, גירד פדחתו ושקע בהרהורים כבדים. כעבור דקות ארוכות השיב לי: "ככל הידוע לי, אתה מיטיב לכתוב. תוכל לכתוב את סיפורי למגירתך מתי שתחפוץ, אבל אני מרשה לך לפרסם אותו רק לאחר מותי. אתה הרי יודע איפה אנחנו חיים, נכון?" הנהנתי בראשי.
לפתע חשתי בתכונה כלשהי מחוץ לכותלי הבית. אנשים קראו קריאות הפתעה, ונשמעו טפיפות רגלי אנשים רצים.
"מה קורה שם, בחוץ" – בקש חנוך עזריה לדעת. יצאתי וניסיתי לברר אך איש מבין הצעירים הנחפזים לא השיב לשאלתי. כעבור שעתיים הודיעה ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר ברדיו ובטלוויזיה על פתיחת מלחמה בשתי חזיתות. בחזית המצרית ובחזית הסורית. פרצה מלחמת יום הכיפורים.
*

שבועיים לפני מותו של חנוך, יצאתי עמו לטיול רגלי בשדות העמק שאהב, טיולנו המשותף האחרון. שמחתי אז מאד על התאוששותו ממחלתו ועל יכולתו ללכת. לא היה לי כל מושג שקיצו קרוב כל כך. יום יפה עמד בחללו של העולם, השמש לא קפחה חזק מדי על ראשנו ורוח קלילה נשבה. נשאתי עמי בקבוק מים מינרלים לשם בטחון. פסענו בצעד אטי אל לב השדות. השנים חלפו אמנם, אך השדות נשארו אותם שדות: יפים, מוריקים ושטופי שמש, אבל אני בגרתי ולמדתי כמה דברים על החיים ומורכבותם. שלחתי מבטי ותרתי בעיניי אחר מושבות עכברים תת קרקעיות, שרק חורים זעירים בקרקע יכלו לגלות מקומם על מחילותיהם המפותלות, כפי שעשיתי שנים רבות לפני כן, ולשמחתי לא מצאתים הפעם. העכברים כבר לא היו שם משום ששנים רבות קודם לכן שמנו להם קץ. מכת המכרסמים עברה מן העולם והם לא שבו עוד לפקוד את שדות המשק.
מן המערב הגיח מטוס קל, חלף בטיסה נמוכה וברעש גדול מעל לראשינו ונפנף אלינו בכנפיו.
"זהו הטייס עמרי מן הקבוץ השכן" – אמרתי בגאווה –"כנראה שזיהה אותי מלמעלה."  פסענו לאט בשתיקה. כמעט ולא דברנו בינינו. לא הזכרנו ולו גם במילה אחת את העסק הביש ההוא, הישן אודות הצרעה האימתנית שבקעה מן החלום והפכה למציאות כואבת ואכזרית. לא דברנו גם על מלחמת 56 והילד המצרי שמת מוות מיותר. גם לא על חללי מלחמת יום הכיפורים בקרב בני המשק ועל החלל שהותירו בקרב בני משפחותיהם ובליבנו. משפט אחד שאמר חנוך בחצי לחישה, עודנו זכור לי מאותו טיול משותף: "המתבן של מזרע, עולה באש". זו הייתה מעין סיסמא או קריאה קולית משותפת, היתולית במידת מה, אך חסרת הגיון. מה טעם להתחייך או לשמוח כשמתבן עולה באש? ימים רבים חשבתי על מילותיו של חנוך עד שהבינותי משמעותן והקשרן. צעירים מן העמק רקדו ופיזמו את שורת המילים האווילית הזאת שלא הייתה אלא נבואה שהגשימה עצמה, כי אכן המתבן של מזרע עלה כעבור זמן מה באש.

ערב מאפיר החל זוחל מן המערב. גלגל החמה הצטמצם ופניו הסמוקים לבשו מעטה של ערפל דק. רכסו הצפוני של הגלבוע נתכסה צל אטי שנע מזרחה בהתמדה, בקצבו של היום היורד. עצי האורן נצבעו גוון כהה. מן המרחק, נשמעו מדי פעם, געיות הפרות ברפת. הרוח הקלה העלתה באפינו ניחוחי חציר ואדמה בנשימתה השלֵווה. האספסת המתיקה סוד ובפריחתה הסגולה הביאה בשורת יופיו של העולם המתחדש בכל עונה מעונות השנה, שאין האדם משכיל לחזות בו בשל אופיו המתעלם, ומפני שעיניו ותשומת לבו הורגלו מנעוריו לעניינים שבחומר ותכלית. רק כעבור שלושים שנה מאז הטיול המואר האחרון עם חנוך עזריה, העליתי בכתב על גבי דפים אחדים את סיפורו של איש שָכוּחַ אחד שנגע בחיים ובמוות בדרכו המיוחדת. סיפור שידע לרגש ולטלטל. יהי לו על כן זיכרון זה, למצבה.

• קודם
• הבא