פרטים

קטגוריה: סיפורים מתוך ספרים

פורסם בחמישי, 11 פברואר 2021 21:15

כניסות: 427

קטע סיפור מתוך הספר אהבה זקופת קמה  

הימים ימי טרום מלחמת השחרור שנת 1948, ואני ילד כבן שש שנים, העומד לחבוש לראשונה בחייו, את ספסל הלימודים. המחשבה והרעיון בדבר מלחמה בפתח, על אף מוראותיה, נטעו בנו, הילדים, מין תערובת מוזרה של דאגה עמומה שניזונה מדאגת המבוגרים, ושל התלהבות ילדותית שאין לה הסבר רציונלי. אירועים מסעירים צפויים, הלהיבו כנראה, את דמיוני ואת דמיון חבריי בגן הילדים, יתר על המידה. אכן התלהבנו כשחזינו ממרחק, במטווחם של הפלמ"חניקים בשדות הקיבוץ, בעיתות איסוף תרמילי כדורים, כשזיהינו ואספנו אל חיקינו הרוטט, תרמילים נושאי קליעים ("כדורים חיים") אי שם מבין השיחים, או כששמענו צרור ועוד צרור יריות בחשכת הלילה, וידענו שמדובר בא"ש (אימוני -שדה) לילה, בביצוע חברי הפלמ"ח, מושא הערצתנו.

"במלחמה" - הוסבר לנו- "יש מנצחים ומנוצחים." לפיכך יש בה מן התחרות. יש עניין, יש מתח. לא דברו איתנו מעולם על הרוגים ופצועים. בוודאי לא הזכירו נכים. נתנו לנו להבין בעצמנו, ואנו – הילדים, הֵבנו באפן מעורפל כפי שרצינו, שיש אמנם סכנות, אבל התרכזנו במימד ה"תחרותיות". הם, היריב, האויב- מולנו, ואנו, הקיבוץ, המשק הירוק, והמדינה (מה זה מדינה?) - "מולם". יש "בומים" לפעמים, אבל אפשר להתגונן. יש מקלָטים.

טרם הבנו באמת מה מצפה לנו, אך ככל שהלכה המלחמה וקרבה, היו הגננות מתוחות יותר, והדביקו אותנו באי השקט שלהן. אט אט פחתה התלהבותנו. באוויר יכולנו לחוש שדבר מה מאד חשוב, עומד לקרות. זה זמזם, זה רחש ללא קול, זה הופיע ללא תמונה ברורה. ערטילאי ובכל זאת בר נוכחות. יותר מכל אדם אחר, היטיב החבר אַרְכִימֶדֶס להכין אותנו לקראת הבאות. זמן רב לא היה לי שמץ של מושג מדוע הודבק לו כינוי משונה זה. למיטב זכרוני, ועל סמך עדותם של מספר חברי המשק, הוא היה חלש למדי במתמטיקה. היטב זוכר אני, כי חברים רבים לא אהבו את אורחותיו המוזרות לקבץ סביבו ילדים מבני המשק ולהמטיר עליהם בנדיבות, ספק סיפורים אמיתיים-עובדתיים, ספק צ'יזבטים (סיפורי- בדים) אודות אווירונים, אוניות ומעשי גבורה עילאיים, ומהרגלו המוזר משהו, לשחק ולהשתעשע עמם. הואיל ותימהוני היה, עובדה שנתחוורה לי במאוחר, סברו אותם חששנים, שמא ידביק אותנו, הילדים, במוזרותו. האיש, גבה קומה ונאה למראה, היה אלמן, ולו בת יפהפייה שפלמ"חניקים רבים התענינו בה וניסו, ללא הצלחה יתרה, למשוך את תשומת לבה לקיומם המשתוקק. היא למדה בכיתת בית הספר התיכון העליונה, ועמדה להתגייס לפלמ"ח כקשרית.

בקיבוץ השוכן בצפון הארץ, התנהלו אימונים צבאיים רבים, וגם קורסי חוֹבשוּת וקֶשֶר.הכול התנהל בחשאיות רבה, אבל באינטנסיביות. יום אחד נקלעתי באקראי לאחד הצריפים בהם התנהל קורס קשר על ידי איתות- דגלים, סֶמָפוֹר, משום שדרכי חצתה את כרם הזיתים שליד הרפתות.פני הצריף האפור-דהוי, הנעול תמיד, אשר שכן בלב כרם הזיתים, מוסתר מעט על ידי ברושי ענק, שיוו לו מראה אפוף סוד. "קו, נקודה, קו" – קרא המדריך וקולו בקע חלושות מבעד לחלון הסגור. קרבתי בזהירות לחלון הצריף הקטן, והצצתי פנימה. ליד לוח-כיתה שחור, ניצב בחור צעיר מאד, משופם חבוש כובע פלמ"ח, מול כיתה בת שמונה חניכים, ולימד את שפת הקווים והנקודות, היא שפת המורס.
פנַי אורו. הן מחמת שמחה הנובעת מהפתעה, והן בשל השמש שפזזה בין צמרות הזיתים. לאחר הסברו הכללי, הדגים המדריך כיצד יש לאחוז בדגל ולנפנף בו, על מנת לאותת ולהעביר אינפורמציה חיונית, מאתר לאתר. נשמתי נעתקה. לא גרעתי עין מהכִּתה ויושביה, ומה מאד השתוממתי לראות את המדריך שולף מכשיר אלחוט מתוך שקית ברזנט צבאית, מפעיל אותו, ומשמיע לפני חניכיו את מה שהגדיר: שפת המורס וסימניה, בעזרת מפתח מורס ישן ומסורבל. הציפצופים, נשמעו משונים כל כך.

לא היה בכוחי בשום פנים ואופן להבין איך אפשר לשלוח הודעות ממקום למקום, באמצעות ציפצופים, שהמדריך הגדירם: "סימנים מוסכמים". מה הם בעצם גלי רדיו? "כנראה" – חשבתי בלבי – "שגם החיות בפינת החי משתמשות בסימנים מוסכמים. בתנועות. בצלילים. הן מתַקשרות ביניהן כל כך יפה! ובני האדם? אולי סימנים מוסכמים שכאלה יוכלו לפתור מחלוקות קשות ביניהם?" החניכים הרכיבו אוזניות, והתאמנו בשפת הסימנים המוזרה. בחבורה זיהיתי את ארכימדס ואת בתו היפיפייה.הם ישבו זה ליד זו, והקשיבו ברב קשב. נעצתי בה מבטי. אחר הפניתי מבטי לצדדים כדי שאיש לא יתפסני בקלקלתי. יופייה המדהים הפחיד אותי. איני יודע מהיכן זה בא לי, אך הרגשתי בעליל שהיא מאוימת משום שהייתה מושלמת מדי. ילד קטן הייתי וכה דאגן. "תשדורת המגיעה בזמן" - אמר המדריך בכובד ראש – "עשויה לחסוך הרבה דם". צל הברוש נפל עלי. מעתה אהיה אחוז בגופי ובנפשי, בזרועות דמות רבת כוח אך בלתי נראית. אולי קרובה, אולי רחוקה, אך קיומה, אינו מוטל בספק.

• קודם
• הבא