פרטים

קטגוריה: מאמרים על ספרים

פורסם בשבת, 30 ינואר 2021 08:18

כניסות: 347

מאת הרצל חקק
על הספר ספני השדות

פורסם ב"ארץ הצבי" 9.10.17

מיכאל רייך מנסה לחפש את חייו בין פלנטה לפלנטה, בין כוכב לכוכב, בין מהות למהות. 
השיר "ימים וצדפים" הוא סיפור שמקרין על כל הספר: יש בו תמצית של אמת חיים, משנָה כואבת בקליפת אגוז, בצופן הקונכייה ההומייה (עמ' 36)

יָמִים וּצְדָפִים

עַל חוֹף מִכְמֹרֶת הַיְּשָׁנָה, 
פּוֹסֵעַ יֶלֶד יָחֵף מִפְּלָנֵטָה אַחֶרֶת
הַיָּם סָמוּק מֵעֲנָוָה, הָאֲוִיר מָתוֹק וְאוֹר יָמִים נוֹשֵׁק לְעֵינָיו
הַחוֹף נָקִי וְטָהוֹר
וּלְאָרְכּוֹ נָחִים צְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְדִירוֹת יֹפִי
מִזֶּה זְמַן נוֹהֵג הַיֶּלֶד לְשִׂימָן לְיַד אָזְנָיו, לִקְלֹט תָּוִים חֲדָשִׁים
וּלְדַמְיֵן רַחֲשֵׁי לֵב הַיָּם
זֶה הָרֶגַע בּוֹ לָמַד לְהַקְשִׁיב

הַשָּׁנִים הָפְכוּ גֶּשֶׁר לִפְּלָנֶטָה חֲדִישָׁה שֶׁבָּהּ
חוֹף הַיָּם חַף מִקּוֹנְכִיּוֹת, צְדָפִים וַחֲבַצָּלוֹת
זוֹעֵק, נוֹהֵם אֶת כְּאֵבוֹ,
שִׁיר מְחָאַת אַצּוֹת מִפְּלַסְטִיק
אֲרִיזוֹת וּשְׁיָרֵי מָזוֹן צָפִים,
יַלְדֵי יָם שֶׁפְּקָדוּהוּ בַּלֵּילוֹת
מִתְמַעֲטִים עִם הַשָּׁנִים

גַּם דְּמוּת הַיֶּלֶד מִתְקַלֶּשֶׁת עַד הֱיוֹתוֹ
גַּלְמוּד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד
בְּכוֹתֶרֶת נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו

הרי לנו מעבר כואב ואכזרי מפלנטה לפלנטה, מיופי נדיר לחוף ים חף מקונכיות: העולם שחלף יפה וצובט לב, יש בו סגולות ערכיות. זה היה עולם נפלא, עולם שבו ידעו להקשיב לרחשי לב הים. שהייתה בו סקרנות לקלוט תווים חדשים. כשהמשורר מדבר על "ילדי הים" אנו מבינים שזו ילדות שידעה לחיות בזמן אחר, "בזמן הים", זמן טהור וצלול. באותה תקופה נפלאה היופי שלט בכל, זה היה הוד קדומים חולש על הכל:

הַחוֹף נָקִי וְטָהוֹר
וּלְאָרְכּוֹ נָחִים צְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְדִירוֹת יֹפִי

עולם שהניקיון שלו מעיד על טוהר רוחני, ואוצרותיו מופלאים, נדירים, עולם שהלב עורג אליו. זו תמצית נשמתם של 'ילדי הים', שהכותב חש חלק מהם. הכאב גדול ורם, שכן העולם איבד מיופיו, ואותו חוף טהור הפך חוף עכור.

חוֹף הַיָּם חַף מִקּוֹנְכִיּוֹת, צְדָפִים וַחֲבַצָּלוֹת
זוֹעֵק, נוֹהֵם אֶת כְּאֵבוֹ,
שִׁיר מְחָאַת אַצּוֹת מִפְּלַסְטִיק
אֲרִיזוֹת וּשְׁיָרֵי מָזוֹן צָפִים

למיכאל רייך שירים רבים, והוא מנסה לחפש את תמצית התום במדורים שונים של ההוויה האנושית: כך למשל להבין את מידת החסד באמונה שמקדשת מידה זו בשיר 'גילגולו של ניגון' (עמ' 84). מצד אחד יש שם חתירה ל'גאולה שלמה' ומצד שני 'התרסקות'. שוב, תמורה משלֵמות לריקנות. 
וכך בשיר אחר שם מבקש המשורר את טוהר הבחירה החופשית בעולם שיש בו שבילים תפלים ורבים... ועל כך הוא כותב ב'רוח טרום בחירות' (עמ' 10).
נשוב לשיר הראשון 'ימים וצדפים' ול'זמן הים', זמן החוף הטהור: לשם עורגת נפשו. העולם עבר תמורה ואיבד מתומתו, מהדרו.
מה פלא, שאותה נשמה סגולית, שנתנה חיים לעולם היפה והנדיר הלכה ואיבדה מכוחה: אפילו אצות הים אינן אצות חיות ונושמות, זה עולם ללא פרחים, עולם תעשייתי, האצות מפלסטיק, במקום מקור ואמת, יש שיירים, ' שיירי מזון צפים'.
המשורר מנסה לשוב לדמות הילד שכה דבקה בחייו, שאינה מרפה ממנו. הוא מבין חיש מהר, שמשהו מאותה דמות נאצלת, פג: 

דְּמוּת הַיֶּלֶד מִתְקַלֶּשֶׁת עַד הֱיוֹתוֹ
גַּלְמוּד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד
בְּכוֹתֶרֶת נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו

כשהעולם כה עכור, גם ילדי הים – פג יופיים, ואותו ילד אינו מאיר ויפה כפי שהיה, דמותו קלושה ו'מתקלשת'. זה תהליך שאינו חדֵל, הילד הולך לאיבוד בעולם כה מזויף. מה שנותר בעולם- זו הריקנות, תחושת בדידות. הילד חש גלמוד כמו אבקן יחיד, אבקן של פרח, שמנסה להיצמד עדיין לאדמת החוף, לטריטוריה של היופי הישן, לאותה אדמה שרוצה להישאר בטהרתה.
לפרח הזה הילד כּמֵהַ ועורג, מעוצמת הפריחה הזאת – אולי תהיה תקוותו להחיות עולם ישן: הוא ייצמד להוויה היחודית הזאת, לפרח הזה – 

שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו

הפרח הזה הוא השריד האחרון, שארית הטוהר של היקום, של השירה. לשארית הזו שואפת נשמת המשורר, כי בפרח שנותר גלמוד ובודד, יש סיכוי חדש, זה היקום היחיד ש'נותר בבתוליו'.
בשירו הקסום הזה העניק לנו מיכאל רייך שיר מיוחד, שמותיר לנו מעט שאר רוח ממה שהיה ואבד, מעט תקווה באשר לעתיד. תקווה בלבבות, שהעולם האבוד שכה ייחלנו לנו, עוד מקנן במסתרים, עוד מחכה לשיבה מחודשת.
שירתו של מיכאל רייך אכן עורגת לאותו עולם בתולי, לאותה שפה היולית ותמה – וראו נא כיצד הוא מתייחס לאותה לשון נדירה, אליה עורגת נפשו. שוב אנו זוכים לכמיהה ליופי הנדיר, וכאן -

מִי יַכִּיר תּוֹדָה לָאֲנָשִׁים הַמּוּזָרִים הַמְּהַלְּכִים עַל מַיִם
בִּרְאוֹתָם מִלָּה תּוֹאֶמֶת רַעֲיוֹן כְּחֶסֶד מִשָּׁמַיִם,
וּמְשַׁבְּצִים אוֹתָהּ בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ בִּקְצֵה שׁוּרָ
כְּמוֹ הָיוּ עוֹנְדִים טַבַּעַת יַהֲלוֹם
עַל אֶצְבָּעָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה

מה פלא שהוא קורא לשירו זה 'מי יגן' (עמ' 28)- שכן 'האנשים המוזרים המהלכים על מים'  הם אחיהם של אותם 'ילדי המים' שכה ערגה נפשו אליהם, כה בקשה נפשו את נפשם.
ברכות למיכאל רייך, ויישר כוח על השירים היפים שזיכה אותנו בהם. 

לדף הספר "ספני השדות"

• קודם
• הבא