מאמרים על ספרים
געגועים לתמימות
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים על ספרים
- פורסם ברביעי, 03 פברואר 2021 19:38
- כניסות: 440
מאת יהודית מליק-שירן
על הספר מגן שאול
בספר הזה מגן שאול קובצו יחד נובלה אחת (מגן שאול) ושישה סיפורים קצרים המתארים נושאים שחוזרים כמעט לאורך כל הספר. הניגודיות והדחייה בין נשים לגברים. ניגודיות יוצרת שוני ומתייחסים אליה בחברה קטנה כמו קיבוץ, בדחייה. יש התרחקות מדמויות שהטבע לא חנן אותן ביופי. הסגידה למראה החיצוני בחברה הקיבוצית, היא סגידה עיוורת ומקוממת, לעיתים דוחה. פורצת מוסכמות חברתיות, נשים נשואות מחזרות אחר גבר נשוי ונחשק. הרכילות היא חזון נפרץ במחוזות הללו. נשים מרכלות על זולתן וחרושת השמועות מולידה חברה שהיא שוקקת חיים בפנטזיות שונות לרבות מיניות מצד שני הצדדים. אהבות אסורות בין אישה נשואה לגבר נשוי מולידות סטוצים מזדמנים. אלה החיים המוצנעים העולים מחד לעומת החיים הגלויים המתפרצים מאידך.
האחר השונה
במאמרי אתייחס אל המושג "האחר השונה" כ"אחר משמעותי" בהקשר של שתי גישות הקיימות בספרות: גישת הנורמליזציה מול גישת ההכלה. אתייחס למה שקורה בחברה הקיבוצית. מיכאל רייך מפגיש את הקוראים עם דמויות נשיות. הראשונה לילית-
בספרות המיתולוגית, נזכרת לילית באגדות חז"ל ובספר הזוהר ומתוארת כשֵׁדָה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכוּנָה לילית ומקורה באֵלות למשתו ואישתר- אלות הפיתוי והאהבה הכנעניות.
בספרות האגדה היהודית, 'לילית' מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות. בפולקלור היהודי היא מזוהה עם רצח תינוקות והליכותיה הן אנטיתזה לדמותה של אישה יהודייה נשואה וכשרה.
רייך בוחר לדמות הנשית בסיפור הראשון "המיית הלב" –את השם לילית. שם הוא זהות לאדם. מעין תעודת זהות. אך הוא שובר את המיתוס הדֶמוני המתאר את לילית כאישה מפתה יפת מראה, שאי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ומתאר דמות דחויה היודעת להשיג את מבוקשה בדרך האופיינית ללילית. התכונות של הדמות המיתולוגית המכשפת גברים, הן אותן התכונות של גיבורת הסיפור לילית צחור. הוא לא רק קושר את שמה אלא גם משאיר את תכונותיה של הדמות הדמונית המופיעה גם בנבואות הנביא ישעיהו. ההעזה, הפיתוי והנחישות להשיג את מבוקשה גם כשהיא רווקה בת 39, פוזלת ובעלת חטוטרת, המחליטה שזאת ההזדמנות האחרונה שלה להביא ילד לעולם. היא מעזה לפנות לגבר הנחשק ביותר בקיבוץ, אמיר, הנשוי למרגלית, ומצליחה בדרכיה המיוחדות, המעניינות כשלעצמן - לגרום לו להתאהב בה, להתגרש מאשתו ולשאת אותה לאישה. החלום בסיפור שחולם אמיר על בואו של הנחש הוא רמז לכך שהוא לא יכול להשתחרר מלילית, היא הצליחה לפתות אותו ולכבוש אותו. מערכת היחסים ביניהם הופכת לייחודית כשהוא מתאהב בה, הכיעור נעלם וכל מה שהחברה הקיבוצית לא ראתה מסתכם במשפט אחד: "אמיר תמיד אהב בחורות יפות"(עמ' 30) שהוא סיום נהדר לסיפור.
הדמות הנשית השנייה היא גלילה בסיפור מגן שאול בתה של יוכבד היפה נצר לא. ד. גורדון החלוץ שייבש ביצות, ויהושע פוליטי הארכיאולוג. גלילה נקראה "על שם מחוז משמעותי בארץ אהבתם" (עמ' 31). גם בסיפור הזה, בוחר רייך להציג את הדמות הנשית הזאת כלא יפה ולא מכוערת, לא אשת שיחה, משתעממת בקלות ובעיקר די דחויה בחברת בני גילה. למרות הדחיה והניכור, ההיכרות רבת שנים עושה את שלה. בשלה, בוחר אחיקם הבחור החרוץ ונעים ההליכות לשאתה לאישה. בסיפור הזה יש סיפור מסגרת וסיפור פנימי שניהם מתפתחים זה לצד זה. אביה יהושע פוליטי היה ארכיאולוג נודע שהייתה לו חברת נפש קרובה כאשר למד באוניברסיטה, שם הכיר את יוכבד, אימה של גלילה. היכרות חדשה זו, טרפה את הקלפים מבחינתה של בלהה מרום, חברתו הראשונה של הארכיאולוג. הוא ניתק את הקשר עמה ונשא לו לאישה את יוכבד עם הייחוס הרם שלה. בחברה הקיבוצית נחשב פוליטי לאדם מלומד, אקדמאי שהיה לו מעמד של עובד חוץ. אחיקם מתקרב אל יהושע בזכות גלילה ובין הגברים נוצר קשר של ידידות עמוקה וסקרנות לממצאים ארכיאולוגיים. בסיפור הזה, ניכרת אהבתו של הסופר לסיפורי המקרא. הסיפור הפנימי מתאחד עם סיפור המסגרת ויוצר עלילת משנה שמופיעה אצל שני הגברים, אהבתם לשאול המלך שהיה רחום ואנושי. ותכונות אלה הם שגזלו ממנו בעצם את המלוכה. ניסיונות החיפוש של אחיקם ויהושע פוליטי אַחַר מגן שאול המלך באתר עתיקות הר הגלבוע מפגישות את הקוראים עם יצור דוחה ומפחיד שפגשנו כבר בסיפור הראשון. ואכן, באתר העתיקות, צפע מצוי הכיש את יהושע פוליטי. דומה שהנחש המקראי הקדום אינו מרפה מעקבם של בני האדם, ורייך ער לכך.
הסיפור השלישי "חוני ואיש הדשא" מספר על חוני שקנה לו חבר בשם בוני. גיבור המשנה בוני (בניהו) מקבל מעמד-על בסיפור הן בשל העובדה שחוני שהיה אמור להיות הגיבור המרכזי בסיפור, הוא דמות מטושטשת שעייפה מן החיים והן לאחר שבוני חזה במו עיניו במלאכים היורדים מהשמיים, ולעומתם מלאך יוצא מן האדמה שדמיון לו לאחיו הצעיר ירמי שמת בדמי ימיו. ירמי זה מת משברון לב משום שאהובתו נירה נטשה אותו. נטישה זו כנראה גרמה לכך שלא טיפל במחלתו הקשה, כי דומה שהשתוקק למות.
בסיפור "הסוד", גידי מגיע בגיל שבעים למפגש מחזור עם ילדי הקיבוץ בני דורו. הוא כמֵהָ לדעת מדוע תלמה נטשה אותו בנעוריו, ובחרה דווקא באהוד הדוחה וגס הרוח. תשובתה של תלמה מוזרה מאוד: היא נהגה להזות כי אוכלי אדם שמתגוררים על הגלבוע מבקשים להתנכל לה, וחשבה שאהוד יכול להגן עליה פניהם. היא נרפאה מההזיה הזאת בעקבות טיפול פסיכולוגי. אבל אין די בכך. הקורא מתוודע לסודות אפלים נוספים הנשזרים בסיפור המרתק אודות מושיק , חברו הטוב של גידי, והוריו.
הסיפור הישורת האחרונה. אפרת שמחוני, אישה משכילה מוסמכת במתמטיקה בת ארבעים וחמש ובעלת חזות רגילה לחלוטין שהפסיקה לעבוד בשל מחלה, מתיישבת לכתוב את מכתב חייה. מסע חייה הקצר רץ לנגד עיניה והיא מתעכבת בנוף ילדותה, הפרק הטוב והנעים בחייה "...פעמיים ביום נוהגת אני להכין לעצמי כוס מיץ תפוזים שמסב לי הנאה ואפילו נחמה. הפרי הנפלא הזה מזכיר לי פרדסים בשרון הנטועים בתודעתי בימי נעוריי...ובכן הטוב ההוא הסתיים, מה הטעם להתרפק על מה שחלף ואיננו עוד? אני לוגמת שוב ושוב מן המשקה הכתום, הנפלא אלא שלאחרונה אין בית הבליעה שלי נלהב במיוחד לקבלו אל בין כתליו..."
אפרת חולה במחלה ממארת סופנית ולפי רופאיה נותרו לה כמה חודשים לחיות, היא מרבה להרהר על חייה כחד הורית ואם ליובל הלומד בכיתה ו'. אפרת מעולם לא נישאה ולא ספרה ליובל מיהו אביו, דבר שגרם להצקות חוזרות ונשנות מצד חבריו לספסל הלימודים. הקורא מתוודע לעברה של אפרת:
בשנת 1959 פגשה אפרת הרווקה את אלעזר שהרבה לחזר אחריה אך התחמק מלגלות את מצבו המשפחתי. לאחר חיזורים עקשנים הוא זוכה לאהבתה של אפרת ומתנה עמה אהבים במשך כמה ימים ובתום אלה, הוא מבטיח לשמור על קשר אך מפר את הבטחתו ונעלם מחייה. אפרת נכנסת להריון ונושאת ברחמה את בנם המשותף. אפרת שוכרת חוקרים פרטיים שמתקשים בתחילה לאתרו אך לבסוף מתברר שהוא מתגורר בצרפת והוא נשוי ללא ילדים. היא מנסה ליצור קשר ללא הצלחה. אך לאחר שהוא מתגרש ומגיע לגור בארץ היא מחליטה ליצור עימו קשר בטרם תלך לעולמה, למען בנם יובל, בן שאלעזר לא יודע על קיומו. לאחר חלופת מכתבים ופגישה שלא יצאה לפועל, הם נפגשים. וכך אלעזר כותב לאפרת לאחר פגישתם: "אפרת היקרה, פגישתנו בביתך התקבלה אצלי ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחתי מאד לראותך אך מצד שני נוכחתי במו עיני בסבלך והדבר העציב אותי מאד... אני סבור שכעת תדמיתי בעינייך השתנתה מאד... צר לי שלא התאפשר לי לראות את יובל בנך באותה פגישה... הוא נראה חמוד ויפה ועיניו דומות לשלי וכבר אני מתגעגע אליו... הרהרתי רבות והחלטתי שאין לי צורך בבדיקת רקמות..."
הסיפור "הקונכייה" החותם את הספר היפה והמעניין הזה, הוא סיפור אורבני טיפוסי על החברה המודרנית, כְּשָלֶיה וחולשתה וחיפושיה הבלתי נלאים אחרי יציבות, שקט ואהבה אמיתית.
ניגודיות ברגשות ודחיה של דמויות אוהבות שבוחרות לברוח מאחריות מאכלסות את דפי הספר הזה. החברה הקיבוצית רואה את השונות ב"אחר המשמעותי" בדרך של דחיה. אם היא רוצה, היא תעניק לו חשיבות, אם לא - היא תדחה אותו על הסף. בידיה הכוח לגזור גורלות. היא איננה סובלנית ואיננה מגלה סבלנות לשונה ממנה. הוא שקוף בלתי נראה, נטול רגשות, נטול מעמד. ההערצה ליופי עיוורת, פשוט לא רואה את האדם ואופיו. החיים בחברה הקיבוצית שוקקי תרחישים. כביסה מלוכלכת מכבסים בתוך הקיבוץ.
תיאורי הנופים של עמק יזרעאל שבו את לבי ועיניי. חשתי בגעגועים גדולים למקום המוכר לי מילדותי, עמק בית שאן נושק לעמק יזרעאל. שבעת הסיפורים בספר נפרשים כמפה כפרית הפרושה על קיבוצי עמק יזרעאל, יופיה של המפה, שהיא עוסקת בתדמית של החברה הקיבוצית, איך תיראה בעיני הסביבה. הכתיבה קולחת וזורמת. יש התעכבות על פרטים בתיאורי האווירה שלא פגשתי בספריו הקודמים של רייך, אני מוצאת שההתעכבות הזאת והפלשבקים בנגיעות בסיפורי המקרא וההסטוריה היהודית הם תצרף שוקק חיים לתרבות הקיבוצית המופיע בספר המרתק הזה. ממליצה עליו באהבה רבה.
