מאמרים מאת מיכאל רייך

מיכאל רייך על הספר "נשות הגאות והשפל"

מאת מאיר ריבקין
הוצאת בת אור, 2012

על אף שהעלילה המתוארת בספר זה, מתרחשת במספר ארצות בעולם, אין ספק שמרכזה הוא מדינת ישראל. ניתן למצוא בעלילת הספר יותר משמץ של דרמה. לא רק ברמה הלאומית אלא בעיקר ברמה האנושית, והיא נגזרת מן המציאות הקשה בה אנו חיים, יהודים לצד ערבים בארץ מלאת מאוויים לאומיים, קשיים ותקוות רבות, חלקן תקוות שווא.

הספר מתחיל בפגישה די מקרית בטיילת חוף חיפה בין בֶּנִי - גבר גרוש בן חמישים ושמונה, לבין שולמית, אשה בגיל המעבר, חיפאית בצעירותה, שעברה הרבה בחייה. שלא באורח מפתיע, נרקמים בין השניים יחסי ידידות עמוקה. מכאן ואילך הספר מוביל למספר כיוונים שבמרכזם נשים העוברות טלטלות משמעותיות בחייהן. מכאן גם נגזר שם הספר: "נשות הגאות והשפל."

נושא יחסי יהודים – ערבים, מוצא את ביטויו המרגש בעיקר בחלקו השני של הספר בו אנו פוגשים בשתי דמויות מפתח: רעות, בתו של גיבור הספר בֶּני, המתאהבת נואשות ברופא בן מיעוטים, דוקטור חסן עומרי, יליד כפר ערבי קטן בגליל שהגיע לגדולות בזכות למודי הרפואה שלו בגרמניה המזרחית.
הרופא, מצדו משיב לה אהבה, וסיפור אהבתם מתקיים על רקע פציעתו האנושה של עמיצור, בעלה של רעות במלחמת לבנון השנייה.

רעות, אשה צעירה, נאה ושוקקת חיים, קרועה בין תחושת הנאמנות שלה לבעלה, אב שני ילדיה, השוכב על ערש דווי, לבין אהבתה לרופא הכרימטי, הנאה, המשכיל, נעים ההליכות, שהיה האיש שניתח את עמיצור ובעצם ניסה להציל את חייו. פציעתו של עמיצור, ואשפוזו בבית החולים רמב"ם, הִפְגִישה למעשה יחד, את השניים. את הרופא בן המיעוטים ואת רעות.

עלילת הספר, לרבות פרשת חייה של שולמית, אותה אישה אלמונית מן הטיילת, אליה בֶּני הגיבור מתוודֵעַ בראשית הספר, שחייה עוברים מחיפה ועד בוליביה ובחזרה –  נועדה, לדעתי מלכתחילה להוביל את הקורא לשיאו של הספר, כלומר לאותה מערכת יחסים וסבך הרגשות המתפתחים בין גבר לאישה צעירים המשתייכים כ"א מהם לעם העויין את שכנו. זהו, בעיניי מרכז העלילה.

נִכָּר בספר שמחברו מוטרד מנטייתו של האדם לאלימות ולרדיפת זולתו. הדבר מוצא את ביטויו בהתייחסות המחבר למלחמת השחרור ולתיאור המלחמה בבוליביה, בה מוצא בעלה הלא - יהודי של שולמית את מותו, בתיאור הפיגוע בדיזנגוף סנטר בשנת  1996  כשרעות היא אחת מפצועי הפיגוע, וכמובן בהתקפת הטילים על חיפה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. בכל האירועים המסעירים הללו מודגש בספר סבלו של האדם היחיד המטלטל על גב אותם נחשולי חיים שאין לו כל שליטה עליהם.
כאמור, הקונפליקט הישראלי-ערבי מובא, בספר על מלוא מורכבותו. אנו מתוודעים בספר לשכונותיה של חיפה שעל הכרמל, חוויות ילדות של גיבוריו, מהם עולה אהבתו הגדולה של המחבר מאיר ריבקין לעירו חיפה, בה הוא מתגורר עד היום ועדיין ממשיך להאמין ולקוות לאפשרות של דו–קיום בין שני העמים הניצים.

הספר מסתיים במותו של עמיצור לאחר שלוש שנים בהן היה שרוי בתרדמת, עקב פגיעת הראש ממנה סבל במלחמה ההיא בלבנון. על סיום הספר משוך קו של עצב. וזאת משום שרעות, ברגע של משבר חריף, מאשימה את עצמה במותו של עמיצור, מפני שפתאום עלה על דעתה כי אלמלא קיימה מערכת יחסים אסורה עם הרופא בן המיעוטים, ואם תחת זאת הייתה מרבה לשבת ליד מטת בעלה מחוסר ההכרה, יתכן ובמעשה שכזה הייתה מעניקה לו כוחות שיאפשרו לו להתעורר מן התרדמת שהסתימה במותו. ויש בכך, לדעתי יותר משמץ של מוסר השכל כשנושא ה"אילו" המככב כל כך בחיי כולנו, מזדקר מול עיננו ומחשבותינו כאן במלוא עוזו.
המחבר ניחן, לדעתי בעין בוחנת, בדמיון רב, בהבנת נפש האדם, ביכולת הבעה בשפה יפה וגבוהה. לפנינו ספר מעניין, כתוב היטב, מרגש, הפורשׂ בבקיאות רבה את מרקם היחסים הלא-פשוטים עם שכנינו וללא כחל ושרק.